Yנט על חוקי אינטרנט מיותרים ומסוכנים, ורוחמה אברהם מציעה לבטל את מוסד הנשיאות

צדיקים מלאכתם נעשית על-ידי אחרים – במקרה הזה, Yנט מצאו לנכון לסקור כמה הצעות חוק מיותרות בתכלית שעניינן גלישה ברשת ושמירת תומתו של העם היושב בציון.

זה תמיד נחמד שכלי התקשורת עוסקים בהצעות חוק, אבל חבל שרק לעיתים רחוקות מוצאים לנכון הכתבים לעודד חקיקה נכונה ומוצדקת. זו אחת ממטרות הבלוג הזה – לא רק להכפיש את החוקים הגרועים ומחוקקיהם, אלא גם לציין לטובה חוקים טובים וחשובים, ולעודד את המחוקקים שהציעו אותם.

בהקשר זה, אגב, כדאי לציין בצער שאתר האינטרנט של הכנסת מתעדכן באיטיות מרגיזה.

אגב חוקים שהוזכרו בתקשורת, שמעתי אתמול שרוחמה אברהם (קדימה) הציעה הצעת חוק לביטול מוסד הנשיאות. לא קראתי את ההצעה, אבל אני רוצה להביע כאן תמיכה עקרונית ברעיון. מוסד הנשיאות היה מוסד מיותר ומטופש עוד לפני ההמולה הנוכחית סביב הנשיא קצב, אבל זה שיש לנו כבר נשיא שני ברצינות שכנראה יאלץ להתפטר בבושת פנים, זה פשוט הקצפת על העוגה שמוטחת בפרצופנו על-ידי המוסד הבזבזני הזה, שלא מייצג כבר אף אחד ולא משרת שום פונקציה נראית לעין. חבל שהצעה כזו צריכה להגיע דווקא בעת כזו, מה שמקנה לה ריח פופוליסטי משהו, אבל לפעמים דברים טובים באים באריזות מסריחות. הידד לרוחמה!

הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם (זבולון אורלב)

המעיין ברשימת הצעות החוק הפרטיות נתקל לעיתים בהצעות חוק מוזרות, משעשעות, שוליות, מרגיזות. אבל אולי המדכאות שבהצעות הן אלו שנראה כי היו צריכות להיות מוגשות על-ידי הממשלה, ולא כהצעת חוק פרטית. כשרואים הצעה כזו, התקווה הראשונית היא שאולי מדובר באיזו גחמה אווילית, הצעת חוק מעוותת שהוצגה ע"י הח"כ כדי לקדם את ענייניו הפוליטיים ותו לא, בזמן שהדרג המקצועי בממשלה עומל על הצעת חוק מוצלחת הרבה יותר. אבל התקווה הזו נגוזה כאשר מגלים שיוזם ההצעה הוא זבולון אורלב, מהטובים שבמחוקקים בישראל כיום.

זהו גם המקרה עם הצעת חוק ניסויים רפואיים בבני אדם שהניח אורלב על שולחן הכנסת. לכל הדעות, חוק כזה היה צריך להיות מטופל על-ידי משרד הבריאות – ובעיקר לאור מגוון השערוריות שהתעוררו בשנים האחרונות סביב ניסויים בבני אדם. אך משרד הבריאות, כך נדמה, אינו מעסיק עצמו במעין אלו. עבורם, הפקודה המנדטורית ל"בריאות העם", על תיקוניה השונים, מספיקה בהחלט. אבל הפקודה, כך עולה מדברי ההסבר להצעה, אפילו אינה כוללת את התיקונים שנוספו לאמנת הלסינקי מאז 1975.

ח"כ אורלב, לפיכך, ביקש למלא את החסר בעצמו, והגיש הצעת חוק שמצליחה להמנע ממגוון הבורות הפופוליסטיים שעמדו בדרכו לניסוח ההצעה. כמה קל היה לנסות לפגוע ביסודות המחקר המדעי על-ידי הצעת איסור על שימוש בפלצבו מבלי להודיע על כך מראש למושא הניסוי (כן, הצעה כזו הועלתה בעקבות מותו של נחקר בניסוי לפני זמן מה). כמה קל להגביל באופן גורף את הניסויים באוכלוסיות חלשות כגון קטינים וחסרי ישע. אך אורלב ידע למזוג ולאזן בעדינות וברגישות בין האינטרסים השונים. בעצמו הוא כתב בדברי ההסבר: "עקב קשיים בנושא זה נמנעים לעיתים חוקרים מביצוע ניסויים באוכלוסייה ייחודית זו, ואם כי מחד יש בכך הגנה עליהם, הרי מאידך יש בכך גם פגיעה באוכלוסייה זו שכן כל מצטמצם המחקר הנערך לגבי הסיבות למחלות ופגיעות שהן ייחודיות לאוכלוסיות אלה ומפותחות פחות תרופות ייעודיות המותאמות עבורם".

אין בכך כדי לומר שאין אף פגם בהצעת החוק. יש שיאמרו שהביורוקרטיה המוצעת מגושמת מדי, או דווקא שהפיקוח המוצע קל מדי. ישנם גם פגמים מהותיים יותר, אם כי גם כאן ניתן לומר כי לכל היותר מדובר בהבדלי עמדות עקרוניים, ולא בפגם מוחלט. כך, למשל, קובעת ההצעה כי ניסוי בבני אדם כולל ניסוי ברקמות עוברים (קרי, בעיקר, תאי גזע), או בגופותיהם של מתים. לא לגמרי ברור מההצעה, אגב, מיהו האפוטרופוס שרשאי לקבוע האם יותר להשתמש ברקמותיו של עובר שמעולם לא נולד לצרכי ניסוי. שיירי עוברים שכאלו נותרים לעשרות כתוצאה מכל הפרייה מלאכותית. הטענה כי אין לבצע ניסויים ברקמות אלו מגיעה מעולם הדת יותר מאשר עולם האתיקה.

ואם כבר באתיקה עסקינן, יש מקום להרים גבה לגבי הקביעה בסעיף 17(א) שקובע שמתוך חמשת חברי ועדת ניסויי האנוש (הכוללת שני רופאים מומחים, מומחה לאתיקה רפואית, משפטן ונציג ציבור שאינו משפטן או רופא), דווקא המומחה לאתיקה הוא זה שאינו נדרש כדי לקיים ישיבות של הוועדה.

בעיה נוספת בהצעת החוק עולה מסעיף 35(ב), המתיר ביצוע ניסויים בבני אדם על-ידי המשטרה, השב"ס והצבא, ואף מתיר לארגונים אלו לקבוע נהלים על-פיהם הוועדה שתדון באישור ניסויים מסויימים בבני אדם תהיה מצומצמת מהקבוע בחוק (חמישה חברים, כאמור), "וזאת לשם שמירה על בטחון המדינה". אולי אני נטול דמיון, אבל קשה לי לחשוב על מטרות לגיטימיות שלשמן יותר לאחד מהארגונים הללו לבצע ניסויים בבני אדם בסודיות גמורה, "לשם שמירה על בטחון המדינה". אם בכלל, הניסויים הללו צריכים להבחן בשבע עיניים, ובטח שלא על-ידי ועדה מצומצמת מתוך שורות הארגון עצמו.

עם זאת, חרף הליקויים שנמצאים בחוק בשלב מוקדם זה שלו, ברור כי מדובר בחוק נחוץ, בניסוח מוקפד, זהיר ובעיקר רגיש, שדואג להגן על האינטרס הפרטי כמו גם על האינטרס הציבורי שבעריכת ניסויים שכאלו.

הצעת חוק זכויות יוצרים (מדיה דיגיטלית) (אבשלום וילן ואחרים)

מה יותר מוצלח כספתח לבלוג ביקורת הצעות חוק, מאשר הצעת חוק שנוגעת לנו, הגולשים? אז הנה, סיעת מרצ במלואה הגישה הצעת חוק "זכויות יוצרים (מדיה דיגיטלית)" (ותודה ל-Ynet על הקישור).

ההצעה ממלאת צורך חשוב בספר החוקים הישראלי, וממלאת את החלל שהטכנולוגיה הותירה אחריה בשעיטתה קדימה. מטרתו הבסיסית של החוק היא לאסור על הפצת מדיה דיגיטלית המוגנת בזכויות יוצרים. הבעיה עם החוק היא שההצעה, בצורתה הנוכחית, מציעה לשפוך את המים יחד עם התינוק, ועוד כמה דברים ששחו בצורה לגיטימית באמבטיה. למעשה, ההצעה מציעה לאסור בחוק כל תוכנה שמיועדת להעלאה או הורדה של יצירות מוגנות ללא רשות – "ובלבד שאותו אדם ידע או היה עליו לדעת כי אמצעים אלו מיועדים גם להעלאה או הורדה של יצירות מוגנות ללא הרשאת בעל זכויות היוצרים". כל תוכנה. ההגיון שלי אומר שכל דפדפן סביר מתאים להגדרה הזו (שכן, הרי, YouTube מלא בחומרים מוגנים שמוצעים לכל), שלא לדבר על תוכנות IRC, FTP או אפילו סתם תוכנות מסרים מיידיים שמאפשרות משלוח קבצים.

עוד מובלע בהצעה איסור על העתקה של כל מדיה שהיא שלא נרכשה במקור על גבי מדיום קשיח כגון דיסק. בדברי ההסבר נטען כי הדבר נועד למעשה למנוע שימוש בקבצים פיראטיים, אבל למעשה הסעיף צריך, עקרונית, להיות נכון גם עבור קובץ שנרכש באופן חוקי מחנויות מוזיקה מקוונות. בכלל, דברי ההסבר בנוגע לסוגיה הזו (סעיף 2) תמוהים ומרגיזים: "קשה לעקוב אחר מילוי התנאים של ההרשאה לשעתוק למטרות פרטיות הן על פי סעיף 3ג לפקודת זכות יוצרים והן על פי תזכיר חוק זכות יוצרים (העתקה פרטית), התשס"ה-2004, במיוחד כאשר עסקינן בהעתקה דיגיטאלית" – קשה לנו לעקוב, אז פשוט נאסור הכל, גם דברים שאין בהם משום פגיעה בזכויות היוצרים.

לא צריך להתפלא, אגב, שהחוק מוצע כפי שהוא, עם התוספות הדרקוניות הללו. מטרתה של מרצ כלל אינה העברת החוק המוצע. בכתבה המקושרת לעיל מסביר ח"כ אבו וילן שבכלל במרצ היו מעדיפים מודל של מיסוי כולל על כלל משתמשי האינטרנט, שיועבר כמסה אחת לארגוני זכויות היוצרים ושהם יחלקו את זה איך שבא להם. החוק המזוויע נועד אך ורק כדי לדרבן את האוצר להטיל מס רגרסיבי על מרבית הציבור, בין אם הוא פוגע בזכויות יוצרים ובין אם לא, בין אם האינטרנט משמש אותו לעבודה או לבידור, בין אם הוא מוריד סרטים כרוני או גולש קל שרק בודק דוא"ל אחת לכמה ימים, בלי שום אבחנה.

בעבר הוטל מס על קלטות ריקות. המס הזה פוגע במידה מסוימת באלו שרוכשים את הקלטות לשימושים סבירים אחרים, אך קשה לסתור את הטענה שרוב הקלטות, בזמנו, שימשו להעתקת מוזיקה המוגנת בזכויות יוצרים. טענה דומה לגבי דיסקים לצריבה תהיה קשה יותר להגנה, לאור השימוש הנרחב בדיסקים כאלו לגיבויים ושאר מטרות משרדיות ואישיות חוקיות למהדרין. אבל לנסות להפעיל הגיון דומה על עצם השימוש באינטרנט – זה כבר גובל באיוולת גמורה. הבחירה בין חוק זכויות היוצרים המוצע לבין המס הרגרסיבי המוצע כחלופה היא בחירה בין נבלה לטריפה.

מוזר שהצעה כזו מגיעה דווקא ממרצ – מפלגה שחלק גדול ממצביעיה, יש להניח, מגיע דווקא משורות הגולשים הכבדים יחסית, שיפגעו ישירות משני הפתרונות שמציעה מרצ גם יחד. מובן שיש להגן על זכויות היוצרים, אך גם לצרכנים יש זכויות מסוימות. הגבלה כה בוטה של חופש הביטוי והעיסוק כפי שמגולמת בהצעת החוק מצריכה סיבות קצת חזקות יותר מהגנה על זכויות הקניין שבדרך כלל מוחזקות על-ידי תאגידים. ההצעה להטיל מס רגרסיבי שרק יגדיל את הפער הדיגיטלי, יפגע בצעירים ויהווה ענישה קולקטיבית לכלל שוכני הרשת היא, כמובן, לא פחות גרועה.

משמר הכנסת – כללי המשחק

הולכים לאתר הכנסת, בוחרים הצעת חוק – כל הצעת חוק – וקוראים אותה. אם הבנתם משהו, ואתם חושבים שהחוק טוב, כותבים עליו ומשבחים את יוזמו. אם אתם חושבים שהוא רע, כותבים עליו, ולועגים ליוזמו. את מה שכתבתם שולחים אלי.

קישורים: שער החקיקה