שלטון החוק – ביקורת חקיקה

25/09/2006

הצעות חוק! ב-SMS!

Filed under: טמבליזם — Dubi @ 12:16

ב-Yנט מפרסמים היום יוזמה חדשה: ח"כ יקבל הצעות חוק מהציבור בSMS (בעלות של 40 אג' בלבד!). הח"כ ירכז את ההצעות ויגיש אותן כהצעות חוק פרטיות (ובכך יתרום למאזן הצעות החוק הפרטיות שלו, הידד!). לא תאמינו מי הח"כ המדובר: ישראל חסון (ישראל ביתנו). כן, כן, אותו האיש שהציע חוק לפיו אסור לטקבק באופן אנונימי, מציע עכשיו לכל בית ישראל לשלוח לו סמסים (ב-40 אג', כן?) עם הצעות חוק משלהם! ח"כ חסון טוען ש-40 האגורות הן המחיר הנמוך ביותר שהוא הצליח להשיג מחברות הסלולר (למה שלא יהפוך את זה להודעות גוביינא שימומנו מתקציב הקשר עם הציבור?). אף מילה לא נאמרת בכתבה לגבי העובדה שקצת קשה להציע חוקים נורמליים בכמות התווים המותרת בהודעת סמס. מצד שני, אף מילה גם לא נאמרה לגבי זה שהחוקים צריכים להיות נורמליים.

אז אם אתם רוצים שהאיש שביקש לאסור עליכם לשלוח תגובות באינטרנט בלי לפרט שם ות.ז., יניח את הצעת החוק המופלאה שלכם על שולחן הכנסת, שילחו כבר עכשיו סמס למספר 5454.

22/09/2006

ספיישל דיור

Filed under: דיור,ספיישל — Dubi @ 17:18

יבול מרשים של הצעות חוק הגיע לתיבת הדוא"ל שלי היום (כולן, כך מסתבר, הונחו על שולחן הכנסת בעוד שלושה שבועות לערך. אני נוסע בזמן!). לאורך השבוע הקרוב אבחן כאן כמה מהמעניינות שבהן.

והיום: ספיישל דיור. ארבע הצעות חוק נפרדות בענייני דיור הוגשו בעת האחרונה ע"י חברי הכנסת מכל רחבי הכנסת (אולי כתגובה לפרשות הנדל"ן של אולמרט…).

נתחיל מהצעת החוק של שלי יחימוביץ' (עבודה): הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – איסור לעקל כספי סיוע בשכר דירה). יחימוביץ' נכנסה לכנסת עם הרבה רעש וצלצולים לגבי ה"אג'נדה", ולכן מעניין לראות כיצד היא מוצאת לנכון לקדם אותה. אולי שווה לעשות ספיישל מיוחד עליה בהזדמנות. בכל מקרה, בהצעה הנוכחית, יחימוביץ' מתחילה בקטן. הצעת החוק שלה מבקשת להגן על קצבאות סיוע בשכר דירה של זכאים שנפתח נגדם תיק בהוצאה לפועל. כפי שהיא מסבירה בדברי ההסבר (שמנוסחים כמו טור עיתונאי), לעיתים קרובות קורה שאנשים מאוכלוסיות חלשות נקלעים לחובות ונפתחים נגדם תיקי הוצאה לפועל. במקרה כזה, משרד השיכון ממהר לבטל את הזכאות לסיוע בשכר דירה, כדי שכספי המדינה לא ישמשו לכיסוי חובות הזכאים. הצעתה (ההגיונית מאוד) של יחימוביץ' היא לאסור בחוק על חילוט כספי הסיוע ע"י ההוצאה לפועל. בצורה כזו, ניתן יהיה למנוע מצב בו אדם יאבד קורת גג בשל חובות שנקלע אליהם.

אינני מכיר מספיק מקרוב את תחום הסיוע בשכ"ד, אך נראה הגיוני בעיני להתנות את כספי הסיוע בהוכחה כי הם אכן הופנו למטרה זו. אם זה המצב כיום – אני בעד החוק המוצע. אין שום הגיון שכספי מדינה ישמשו לכיסוי חובות, מצד אחד, ומצד שני אם המדינה החליטה כי מן הראוי למנוע מצב בו אדם חסר כל ישאר גם מחוסר בית, מן הראוי כי הזכות הזו לא תשלל מאדם רק משום שנפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל.

לטלב אלסאנע ויתר חברי סיעת רע"מ-תע"ל, לעומת זאת, יש שאיפות הרבה יותר גדולות. הם הציעו הצעת חוק-יסוד: הזכות לדיור – לא פחות. לא לגמרי ברור מה הביא את הח"כים הנכבדים להגיש את הצעת חוק היסוד הזו דווקא עכשיו, אך לפי דברי ההסבר מדובר בהצעה זהה להצעות קודמות של רן כהן, דב חנין עבד אלמאלכ דהאמשה ועוד. יש בהצעה כמה שורות שיעלו דמעות של אושר בגרונם של כמה פוליטיקאים. לראות את אחמד טיבי חתום על הביטוי "מכלול ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" בוודאי ישמח לא מעט אנשים. אבל נעזוב את הפיקנטריה, ונדון מעט בחוק עצמו.
בחוקה המתגבשת לאיטה (מאוד) של מדינת ישראל מוגדרות מספר זכויות – בעיקר אלו שנחקקו במהלך ה"מהפכה החוקתית" (או ה"מחטף החוקתי", תלוי את מי שואלים) של 1992 – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק. מה שונה בין זכויות אלו לבין ה"זכות לדיור"? במונחים "מקצועיים", מדובר בהבדל בין "חירות שלילית" ל"חירות חיובית". החירות השלילית היא החירות שלא יגבילו אותך. מצוות "לא תעשה" למדינה, אם תרצו. החירות החיובית, לעומת זאת, היא הזכות לקבל דברים מסויימים. מצוות "עשה" למדינה. חירות שלילית היא החירות שלא יגבילו את התבטאויותיו של אדם (חופש הדיבור). חירות חיובית היא החירות למלא מספר צרכים בסיסיים של האדם – למשל, מזון, או חינוך. במדינת ישראל, כמדינת רווחה, האזרחים זכאים למספר "זכויות חיוביות", ודווקא החירויות השליליות לא זוכות ליחס ניכר.
אך מה המשמעות של קביעת זכות חיובית בחוק יסוד? האם המדינה מתחייבת לתת לכל אדם דירה בהתאם לתנאים ש"יקבעו בחוק"? האם נגביל את זכותו של בעל בית לפנות מרכושו דייר שהפסיק לשלם שכ"ד? החוק לא מפרש. האם אדם חסר בית יוכל לתבוע את המדינה על כך שאין לו קורת גג? ומה אם אדם לא יחפש לעצמו דירה, אלא פשוט יתבע מהמדינה לתת לו אחת?
חוקי היסוד צריכים להגדיר למדינה כיצד היא חייבת להתנהג. החוקה, בד"כ, נועדה להגביל את המדינה ולהגן על האזרח. החוק המוצע, לעומת זאת, מטיל חובות עשה על המדינה. ככזה, הוא בעייתי, וספק אם יהיה ניתן ליישום. מוטב לח"כים לעסוק בחקיקת חוקים חברתיים ודאגה שיאכפו, ולא לעסוק בזכויות ערטילאיות שלא יתרגמו לדבר בטווח הקצר או הארוך.

ומחסרי הדיור לרוכשי הדירות – זבולון אורלב (האיחוד הלאומי-מפדל) מציע את הצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון – הצגת מחיר במטבע ישראלי). הצעת החוק היא למעשה המשך לחקיקה קודמת של הכנסת, שקבעה כי על קבלנים להציג את מחיריהן של דירות חדשות למכירה בשקלים ולא בדולרים. הקביעה היא הגיונית ובאה לתקן עיוות היסטורי. בתקופת האינפלציה המטורפת בישראל, הוצמד שוק הנדל"ן כולו לדולר, בעיקר משום שטווחי התשלום בשוק הם ארוכים יותר מאשר עסקאות קטנות יותר. אבל מאז האינפלציה נעלמה כליל. הצמדת נדל"ן לדולר היא כיום לא יותר מהימור של שני הצדדים – אם הדולר עלה, המוכר הרוויח. אם ירד, הקונה הרוויח. מובן שלקונה יש יותר מה להפסיד – שהרי הוא נאלץ לתכנן את המימון על פי הערכת יתר של העלות, ולעיתים עשוי לקחת משכנתא גדולה מדי (או גרוע מכך – קטנה מדי). אין שום סיבה הגיונית לכך.
כעת מבקש אורלב להמשיך ולתקן את העיוות. אמנם קשה להגביל אנשים פרטיים שמוכרים את דירתם לקבוע את המחיר בצורה כזו ולא אחרת, אבל יש מגזר גדול של סחר בנדל"ן שפועל בצורה פחות או יותר ממוסדת – דרך מתווכים. אורלב, לפיכך, מציע לקבוע בחוק כי מתווכים יחוייבו להציג מחירי נכסים למכירה בשקלים ולא בדולרים. השאיפה, יש להניח, היא כי השוק הפרטי, שאינו עובד דרך מתווכים, יישר קו עם הזמן. הראשונים לפנות אליהם, כמובן, הם השמאים למיניהם שעדיין מעריכים את מחירי הדירות בדולרים ולא בשקלים. אני כולי תקווה שהצעת החוק הזו תעבור ותאכף. אם יתמזל מזלנו – אולי היא תורחב גם לדירות להשכרה. אחרי הכל, אנחנו חיים בישראל ומשתכרים בשקלים. אין שום סיבה שנקנה או נשכור דירה כאילו אנו חיים באמריקה.

ואחרי שמצאנו דירה וסגרנו מחיר, צריך לקחת משכנתא. יצחק אהרונוביץ ויתר סיעת "ישראל ביתנו" גם הם מבקשים לדאוג לנו, באמצעות הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – הגנת בית המגורים). על פי דברי ההסבר מסתבר שבחוק קבועה לכל אדם זכות כי במקרה שלקח הלוואה כנגד שעבוד דירה, הרי שהוא זכאי להבטחת דיור חלופי ע"י המלווה במקרה שלא יעמוד בתשלומים. ידעתם על זה? אני לא. הנה למה: איזה גאון הוסיף סעיף שמאפשר ללווה "להסכים" לוותר על זכותו הזו. נחשו איזה סעיף נוסף באופן אוטומטי לכל חוזה משכנתא בכל בנק בארץ? נכון: "ויתור" על הזכות שלמעשה מעולם לא ניתנה לנו. הידד. אז נכון שבתי המשפט מנסים להכביד על הבנקים ולדרוש מהם הוכחות לכך שהחותמים היו מודעים למשמעות הויתור, אבל מכיוון שלמעשה לא ניתן למצוא אף מלווה שיוותר על הסעיף הזה, לא נותרת ללווה כל ברירה אלא להסכים.
ישראל ביתנו מבקשים לתקן את המצב בצורה מעניינת: הם מבקשים לבטל את ההרשאה לויתור על הזכות. אבל הם אינם טפשים, וכבר בדברי ההסבר מבהירים שהם מודעים למשמעות האמיתית של הדברים: הבנקים יקשו את התנאים לקבלת משכנתא, ומי שיש חשש שלא יעמוד בדרישות, פשוט לא יקבל משכנתא. כך, מסבירים חברי הכנסת, הוא לא יפול למעמסה על המדינה. כדבריהם: "כיום אין למעשה כל אינטרס ממשי, קנייני או חברתי-כלכלי, לעודד דווקא בעלות על דירות מגורים (בהבדל משכירות)". והנה הפך לו חוק חברתי לכאורה לחוק שהוא, במקרה הטוב, נייטרלי מבחינה חברתית. שזה לא בהכרח רע. אני בהחלט תומך בטענה שאין שום הכרח שכל אדם ירכוש דירה. אבל ממבט קצר בחוק, לאו דווקא היינו חושבים שזו מטרתו האמיתית.
החוק הזה הוא אחד המקרים המעניינים הללו שקשה להחליט אם אני בעד החוק או נגדו – יש סיבות לכאן ולכאן. בסופו של דבר, אני חושב שהוא מוצדק, ובעיקר משום שאיסור הויתור יתן הגנה לאנשים שכל הסימנים הראו שיוכלו לעמוד בתנאי התשלום של המשכנתא, אך בשל אסון בלתי צפוי כלשהו, לא נותרה בידם האפשרות להמשיך לשלם את המשכנתא. מצד שני, סביר להניח שהבנקים יגלמו את הסיכון החדש הזה אל תוך עלויות המשכנתא, וכולנו נשלם יותר.
אחח…. אילו רק היינו יכולים לקוות לדיון רציני בנושא בכנסת, אני חושב שכולנו היינו יוצאים נשכרים.

חג שמח ושנה טובה!

07/09/2006

שני דברים על סדר היום: דורית בייניש וזכויות יוצרים ברשת

Filed under: כללי — Dubi @ 22:52

שני נושאים שאינם ביקורת חקיקה, אבל צריכים להאמר:

1. דורית בייניש מתמנה בימים אלו לנשיאת בית המשפט העליון. מדובר, לדעתי (ולדעת רבים אחרים) לעוד צעד בדרדור מערכת המשפט אל עברי פי פחת. בייניש מחזיקה בדעות שהן, בלשון המעטה, בעייתיות. יצא לי פעם להשתתף בשיחה עם השופטת בייניש, במסגרת קורס שהייתי בו באוניברסיטה. אחד המשתתפים שאל אותה מה דעתה על חקיקה אפשרית של הכנסת שתגביל את סמכויות בית המשפט. היא ענתה שחקיקה כזו תהיה לא חוקתית, ולכן היא לא מודאגת ממנה. התשובה קצת הפתיעה אותי, אז שאלתי אותה ישירות – "האם יתכן תרחיש יום-הדין שבו בית המשפט יפסול חוק יסוד כלא חוקתי?" השופטת התפתלה קצת, אך בסופו של דבר מדבריה השתמע שכן, זה יתכן.
קביעה כזו היא ערעור מוחלט על ריבונות הכנסת – וריבונות הציבור – שרשאית, בתפקידה כרשות מכוננת, לקבוע את חוקי היסוד של המדינה, ובשום פנים ואופן אין לבית המשפט סמכות לקבוע כי חוק יסוד אינו חוקתי. קביעה כזו משמעותה שמעל לחוקי היסוד של המדינה ישנו גוף אמורפי כלשהו של כללים שאינם ידועים לאיש פרט לשופטים, ועל פיהם יקבע דבר. תפיסה כזו של תפקיד בית המשפט היא מסוכנת כאשר הדובר הוא שופט, והיא מסוכנת שבעתיים כאשר הדובר הופך להיות נשיא בית המשפט העליון של המדינה.

2. ידידי ערן הפנה את תשומת ליבי אל הצעת החוק הממשלתית בנוגע לעדכון מושג זכויות היוצרים לעידן האינטרנט. זוהי ההצעה הרצינית, זו שיש לה סיכוי לעבור, ושצריך לדון בה ברצינות ברחבי האינטרנט – ולא בהצעה של מרצ, שעשתה המון רוח בכל מקום, אבל סיכוייה לעבור זניחים לגמרי. טרם קראתיה בעיון, אבל גם כך יש כאן לקח שכדאי ללמוד לגבי הרשות המחוקקת שלנו – הצעות חוק נפרדות וסותרות באותו נושא מוגשות כל הזמן. לא תמיד צריך להתרגש מהצעה גרועה. לפני שמתחילים לצעוק, עדיף לבדוק אם יש הצעה טובה הימנה שנמצאת גם היא בצינורות – עדיף לקדם את ההצעה הטובה (ולעזור לה להיות טובה עוד יותר) מאשר רק לנסות למנוע את חקיקתה של ההצעה הגרועה.

הצעת חוק הסדרת מעמדם ונציגותם של ההורים במערכת החינוך (יואל חסון – קדימה)

Filed under: חינוך,כוונות טובות — Dubi @ 21:58

אם יש לך פטיש, הכל נראה כמו מסמר. למחוקק יש פטיש: חוקים. אז המחוקקים מנסים לדפוק על הכל, ולראות מה קורה. לעיתים קרובות, הכוונות הן טובות. ספק אם התוצאות מתאימות. זהו, כך נראה לי, המקרה עם הצעת חוק הסדרת מעמדם ונציגותם של ההורים במערכת החינוך של ח"כ יואל חסון מקדימה. חסון ביקש לפתור בעיה מהותית מאוד: כיום, מבחינה רשמית, אין להורים שום מקום במערכת החינוך של ישראל. בעולם מושלם, הדבר לא היה מהווה בעיה, משום שמערכת החינוך המושלמת הייתה מעוניינת ליידע את ההורים במתרחש בין כתליה, ובין כה וכה ההורה היה יכול לתת את מבטחו בצוות המורים וההנהלה, שהם מגנים על ילדו ודואגים לכל צרכיו.
המצב, כידוע, רחוק מכך. לדעת הורים רבים (וטרם ראיתי הוכחות שכנגד) מערכת החינוך מאוכלסת, ברובה, ע"י מורות (ומעט מורים) שבוזים, לעיתים קרובות בורים, שחוקים ונטולי מוטיבציה. לא כולם כאלו, כמובן, ויתכן שאפילו רובם לא, אבל אין ספק שגם מורה גרוע אחד יכול לעשות נזק לשנים רבות לילד. מההתקלויות שלי עם מערכת החינוך במהלך חיי הבוגרים, גיליתי שגם מההנהלה לא תמיד אפשר לקוות לישועה.
טבעי, לכן, שההורים מנסים להדחף כמה שיותר אל תוך מערכת החינוך, לדרוש יותר מעורבות בהחלטות שמשפיעות על ילדיהם, להכיר את האנשים הפועלים ולפקח עליהם במידה כזו או אחרת. ח"כ חסון מנסה לתת להם מדרס רגל חוקי, רשמי, במערכת.

אבל חסון לא הסתפק במתן זכויות בחוק. הוא לא נותן מספיק אמון במערכת המשפט כדי שעצם מתן זכויות להורים בחוק יספיק להם לממש את הזכויות הללו. אולי הוא צודק – מערכת הצדק טוחנת לאט מאד, והילדים גדלים ונפגעים מהר. אז הוא הוסיף לחוק מערכת מוסדית מסורבלת שתהווה משקל נגד למערכת החינוך. המערכת מורכבת מארבע שכבות: ברמת הכיתה, מחצית ההורים רשאים למנות נציגות כיתתית. ברמות הגבוהות יותר, ייצוג ההורים כבר הופך הכרחי: ברמת המוסד, ברמת הישוב, וברמה הארצית. החוק לא ממש מבהיר למה בדיוק זה טוב, כל הרמות הללו. לכל נציגות יש זכויות מסוימות באשר להיוועצות הממסד החינוכי לפני החלטות מסוימות, וחשיפת מידע בנוגע לתלמידים. לשכבות הגבוהות יותר יש זכות להשתתף בישיבות של ועדות מוסדיות שונות. לנציגויות תהיינה זכויות גם בנוגע לפיקוח כספי על מערכת החינוך ברמותיה השונות. סמכויות ביצועיות? וטו? לא ברור.

מה יש? מיסוי, כמובן. אחרי שכפינו על ההורים להשתתף בארגון הורים אחד ספציפי (בלי יכולת להעדיף ארגונים חלופיים, שכן כל הארגונים בשכבות הנמוכות כפופים לארגון ההורים הארצי), החוק המוצע נותן לרשויות המקומיות סמכות לגבות מיסים מההורים כדי לממן את מגוון שכבות הייצוג של ההורים. וזו כבר מתחילה להיות בעיה מהותית. הורים גם כך נאלצים לשלם סכומים מופרזים כדי לממן את החינוך חינם שהובטח לילדיהם. עכשיו, כדי לממש זכות בסיסית שלהם לפיקוח בסיסי על מערכת החינוך שלהם, הם ידרשו לשלם סכום נוסף.

לא לגמרי ברור מה התועלת שנובעת מהמבנה המוסדי המסורבל שהגה חסון. בדברי ההסבר מוצע רק ש"בעוד הממסד החינוכי זוכה לרמת ייצוג וארגון רבת כוח, וכך גם עובדי ההוראה, אין ייצוג וארגון כזה להורים". ארגון עובדים של הורים. חסון מייצר כאן מצב הכרחי של עימות בין שני הארגונים – ארגון ההורים מתוכנן מראש כארגון המנוגד למערכת החינוך, במקום לעודד שיתוף פעולה בין הצדדים שאמור להיות להם, בסופו של דבר, אינטרס משותף – טובת הילדים.

נראה לי שהחוק המוצע היה צריך להסתפק בתוכנו של פרק א' לחוק, היינו מתן גושפנקא רשמית לזכויות ההורה היחיד מול המערכת. הסרבול המערכתי מיותר. לפעמים, גם כשמוצאים מסמר, כדאי להזהר שלא לדפוק חזק מדי, כדי שהחוד לא יצא מהצד השני…

אגב, פוסט זה מובא בחסות מערכת הפצת המידע האוטומטית של הכנסת, שמביאה לתיבת הדוא"ל שלכם הצעות חוק חדשות ושאר מידע מעניין וחשוב לאזרחים המתעניינים במה שעושים המחוקקים שלנו. כדאי לנסות!

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.