הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002)

עיני כל חובבי הסביבה נשואות כרגע לדיון סביב תוכנית ספדי, המאיימת להלביש את הרי ירושלים שלמת בטון ומלט (עידן דורפמן כתב גם על הצעת החוק החדשה של יורי שטרן שנועדה לחסום את המהלך הזה), אבל ישנם עדיין נושאים אחרים שזקוקים לתשומת ליבנו, וכמה טוב שיש חברי כנסת כמו זבולון אורלב שמוצאים זמן לעסוק בהם גם אם הם לא בכותרות. אורלב הגיש לאחרונה את הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002)(תיקון – השתתפות בהוצאות מימון הגנות חוף בים המלח) – כותרת ארוכה להצעת חוק קצרה שטומנת בחובה השלכות משמעותיות.
למעשה, כדאי להביא את ההצעה במלואה, ולו כדי לראות כיצד הצעת חוק תמימה למראה יכולה להיות משמעותית עד מאוד:

בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב-20021, בסעיף 22(ב) –
(1) בפסקה (1), במקום "במחצית" יבוא "בתשיעית";
(2) בפסקה (2), במקום "בשישית" יבוא "בתשיעית";
(3) בפסקה (3), במקום בשישית יבוא "בתשיעית";
(4) בפסקה (4), במקום "בשישית" יבוא "בשני שליש".

מה עומד מאחרי המילים "מחצית", שישית", "תשיעית" ו"שני שליש"? על פי דברי ההסבר, בחוק ההסדרים לשנת 2002 נכלל סעיף שמטרתו הקמת סוללה להגנת החוף בים המלח, לאחר שניצול מסחרי של האזור ע"י חברת מפעלי ים המלח גרמה להרס סביבתי ניכר המאיים על השטחים התיירותיים שסביב לימה (ולעוד כמה תופעות, כמו ה"בולענים" הידועים, אך לא כאן המקום לדון בהם). על פי הסעיף המקורי, מחצית מעלות הפרוייקט תמומן על-ידי הממשלה, והיתר יתחלק שווה בשווה בין המועצה האזורים תמר, בתי המלון באזור וחברת מפעלי ים המלח. בזמנו, הייתה החברה חברה ממשלתית, ולכן היה הגיון מסויים (גם אם אדיוטי) מבחינת המדינה בנסיון לצמצם את הפגיעה הכלכלית בה.
כפי שמציין אורלב, כיום החברה אינה חברה ממשלתית, והיא מסרבת לקבל אחריות על הפגיעה הסביבתית לה היא גורמת. לפיכך, אורלב מציע לתקן את החוק כדי לכפות עליה לממן את תיקונו החלקי של הנזק שהיא גרמה. יש בכך משום ענישה ללא משפט, אמנם, אך באין מוצא אחר, מוטב אולי לאכוף ענישה בצורה כזו ולא לאפשר לחברה להמשיך להפיק רווחים על-ידי פגיעה בסביבה מבלי לשאת בהוצאות הדרושות לתיקון הנזקים הללו. מה שבטוח הוא שלא אנחנו, אזרחי המדינה שגם כך נפגעים כתוצאה מהפגיעה באחד מאזורי התיירות היחודיים של ישראל, צריכים לשאת בעלות הכלכלית הנוספת הזו.

הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – ביקורת מקלטים וחובת דיווח) – רונית תירוש ואחרים

יש לי סלידה מהצעות חוק שנתמכות ע"י יותר מדי ח"כים, במיוחד אם הם באים מקשת רחבה של מפלגות. הצעת חוק עליה חתומים גם זהבה גלאון וגם אביגדור ליברמן נשמעת לי יותר מדי כמו אידיליה אוטופית. אולי אני פסימי מדי, אבל אני מעדיף ויכוח על פני הצבעה פה אחד.

זהו גם המקרה עם הצעת חוק ההתגוננות האזרחית (תיקון – ביקורת מקלטים וחובת דיווח) שהוגשה ע"י רונית תירוש ורשימה ארוכה של ח"כים אחרים מכל רחבי הכנסת. ההצעה מבקשת לתקן את החוק הקיים הנוגע למיגון אזרחי (כגון מקלטים ציבוריים וכיו"ב) כך שרשויות מקומיות תהיינה אחראיות לבדיקת מקלטים בבתים משותפים, ובניינים שכאלו בהם ימצאו ליקויים יחוייבו לתקנם על-חשבון הדיירים.
הרקע להצעה, כמובן, היא המלחמה בצפון בקיץ, אז מצאו עצמם אזרחים רבים נטולי מיגון משום שהמקלטים בבתים המשותפים בהם גרו היו דחוסים בציוד של הדיירים, או שאיש לא טרח לתחזק אותם ולדאוג למים זורמים ולחשמל. נתעלם לרגע מהעובדה שגם המקלטים הציבוריים שבאחריותן של המועצות המקומיות לא בדיוק היו מוכנים לתפעול מיידי (בחלק מהמקרים הג'ינג'י עם המפתח התעכב ימים ארוכים) – החוק המוצע טומן בחובו פרדוקס מעניין. מצד אחד, המקלט, שהוא רכוש משותף של הדיירים, מופקע ע"י הרשות המקומית ונתון לפיקוחה והחלטותיה, כלומר, לא הדיירים הם שאחראים לפיקוח על המתרחש במקלט שלהם, אלא הרשות המקומית. מצד שני, המקלט כן באחריות הדיירים, משום שהם אלו שנדרשים לשלם בעבור התיקונים הדרושים. אז של מי המקלט הזה, לעזאזל?

אני מאמין שאדם צריך להיות אחראי לשלומו שלו. המדינה יכולה לסייע לו, אם יחפוץ בכך, אבל אל למדינה לכפות את סיועה על אדם. לפי הגישה הזו, כל אחד מקבל את מה שמגיע לו – אם מישהו רצה להמר ולא לתחזק את המקלט שלו משום שלא חשב שהוא יהיה בסכנה כלשהי – זבש"ו. אחר כך הוא לא יוכל לבוא בתלונות לרשויות, משום שמראש הדבר היה באחריותו וממילא לו עצמו הכי קל היה לבדוק בכל עת מה מצב המקלט שלו.
במקום זאת, באים הח"כים ומציעים להוסיף מנגנון שמנמן שיוסיף עלויות לרשויות (נחשו מאיפה מגיע הכסף שלהן?) וספק אם יועיל במשהו – אם בכלל, הוא רק יוסיף לאפטיות של האזרח וחוסר הדאגה שלו לרווחת עצמו.

מה כן אפשר לעשות? מדוע לא להסמיך בחוק את נציגות הדיירים לגבות כסף מהדיירים תמורת בדיקה שגרתית של המקלט? באופן כזה, דיירים שמעוניינים בכך יוכלו להזמין בדיקה באופן עצמאי, ודייר סרבן לא יוכל להתחמק מהעלויות הכרוכות בכך – כלומר, לא תהיה סכנה של "טרמפיסטים" שיזכו במקלט מתוחזק בלי לשלם על כך.
מדוע זה עדיף? ראשית, משום שכך לא יווצר מצב שאזרחים שכלל אין להם מקלט משלהם, או שאינם מתגוררים בבית משותף, לא יאלצו לסבסד את המנגנון שבודק מקלטים פרטיים של בתים משותפים. שנית, מוטב לחוק לתת כלים לאזרח לשלוט בגורלו, ולא לקחת ממנו את האחריות לגורל הזה.

משחקים פרלמנטריים

הפעם אין ביקורת על חוק, אבל חשבתי שזה מספיק רלוונטי כדי לעניין את הקוראים: מישהו בארה"ב הרים משחק מבוסס-רשת שבו מרכיבים "נבחרת" של מחוקקים, ומקבלים נקודות על בסיס הצלחת הנבחרת בהעברת חוקים. המטרה של המשחק? לעורר מודעות, לגרום לצעירים להיות יותר מעורבים במה שקורה בקונגרס, להכיר את הנציגים שלהם ואת החוקים שהם מגישים.

מי ירים את הכפפה וייצור משחק מקביל עבור הכנסת הישראלית?

הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העבירה של העלבת עובד ציבור) – זהבה גלאון

אחח, אין כמו הצעת חוק פשוטה, ישירה, ואם אפשר בת שורה אחת, כדי לפתוח את היום בכיף ולשבור שבועות של שתיקה שנגרמו על-ידי (א) הצעות חוק ארוכות שצריך ממש לחשוב עליהן כדי לכתוב עליהן משהו, ו-(ב) ילד בן חודש בבית.

אז הנה נחתה על שולחן הכנסת הצעת חוק העונשין (תיקון – ביטול העבירה של העלבת עובד ציבור) מבית היוצר של זהבה גלאון (מרצ). אז מה כבר יש להגיד על ההצעה? מדובר, בפשטות, בביטול סעיף בחוק העונשין שקובע עונש של של שישה חודשי מאסר לכל מי שמעליב עובדי ציבור. ודאי יצא לכם להתקל בקונספט בשלב כזה או אחר. אולי אפילו איזה שוטר איים עליכם שהוא יגיש נגדכם תלונה על העלבת עובד ציבור כי הסברתם לו מה אתם חושבים על הממל"ז שלו.

מדובר, ללא ספק, באחד מאותם שיירים רבים שנותרו בספר החוקים שלנו מתקופה שבה המדינה, איך לומר, לא הייתה סופר דמוקרטית. הרעיון שהעלבה של מישהו (לא תקיפה, חס וחלילה, סתם להגיד לו משהו שמעליב אותו) יכולה להחשב לעבירה כה חמורה עד כי העונש עליה הוא חצי שנת מאסר הוא, איך לומר, מעליב בפני עצמו. קל וחומר כשמדובר על בעלי הסמכות שמגנים על עצמם מפני האזרח הפשוט.
שוטר או כל עובד ציבור צריך לעשות את עבודתו נאמנה, ולהיות מוכן לכך שמדי פעם, אם הם ירגיזו מישהו, המישהו הזה עשוי להגיד עליהם דברים לא יפים. ולכן, מקומו של הסעיף הזה לחוק העונשין הוא בפח הזבל.

יום אחד, אם וכאשר אני אבחר לכנסת, המשימה הראשונה שלי תהיה לנקות את ספר החוקים מסעיפים כאלו.