לחץ חברתי מדווחים (בהסתמך על ידיעות אחרונות) על הצעת חוק חדשה שהוגשה בשם 51(!) ח"כים, ומבקשת לצמצם באופן משמעותי את חוק ההסדרים ולהגביל את השימושים שהאוצר יכול לעשות בו. בין החותמים על ההצעה יש גם רוב של חברי ועדת הכספים של הכנסת. שיהיה בהצלחה!
30/11/2006
28/11/2006
הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה, 2006
יש הצעות חוק שמספיק לראות את השם שלהן כדי להבין עד כמה שהן מטופשות. כזו היא הצעת חוק הזכות לעבודה בישיבה, 2006, שמוגשת לקריאה ראשונה על ידי ועדת העבודה הרווחה והבריאות. ההצעה הוגשה במקור על-ידי שלי יחימוביץ' (אלא מי) ואחרים.
אז מה רע בהצעה? פעם קראתי לזה ריפוי בחיקוק – הנטייה של ח"כים מסויימים לפתור כל בעיה באמצעות חוק ספציפי שעוסק בשפיץ של הבעיה, בלי להסתכל על התמונה הגדולה יותר. נכון, אחד הכלים המרכזיים בידי הפרלמנט הוא חקיקת חוקים, ובכל זאת, לא כל נושא ראוי לחוק בפני עצמו. לא צריך להתאמץ כדי לראות כמה מגוחכת הטענה שיש "זכות לעבודה בישיבה". יש "זכות דיבור", יש "זכות לחיים", יש "זכות לכבוד", ולצידן, ממש על אותה טריבונה, יושבת לה גם "הזכות לעבודה בישיבה"? איזו מין זכות זו?
כן, יש מעסיקים אכזריים שמכריחים את עובדיהם לעמוד שעות על גבי שעות בלי שום סיבה נראית לעין, ומן הראוי לאפשר לאותם עובדים לקבול כנגד המנהג הזה, ואף לזכות לפיצויים. אבל הדבר צריך לבוא במסגרת חוק כללי יותר, כמו "חוק זכויות העובד", או אפילו "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", באמצעות פרשנות של בית המשפט, ולא באמצעות חוק כל כך ספציפי ומגוחך. מה הלאה? "חוק יסוד הזכות להפסקת אוכל"?
חוק הגיוני היה קובע, באופן כללי, שמעסיק חייב לספק לעובדיו סביבת עבודה הומאנית ונוחה, ולאסור פגיעה בכבוד האדם או בבריאותו ללא הצדקה מספקת הנובעת מאופי העבודה. חקיקה כללית כזו, אולי בתוספת תקנות ספציפיות יותר שיתקן שר התמ"ת, יספיק כדי לתת סעד לכל עובד שעומד בפני מעסיק חסר לב. חוק כזה גם לא יוגבל לסיטואציה המאוד ספציפית של עובדים שאינם מקבלים מקום ישיבה, אלא יכלול גם תנאים סבירים אחרים שמן הראוי שמעסיקים יספקו לעובדיהם – כמו גישה לשירותים (ואפשרות לגשת אליהם מתי שיחפצו בכך), כמו גישה למקור מים ראויים לשתייה, וכמו הרבה התאכזרויות אחרות שאפשר להעלות על הדעת, שמעסיקים ינקטו בשם "שיפור השירות ללקוח" או "התייעלות".
(עוד אני כותב את הדברים הללו, ונתקלתי בפוסט חדש בבלוג של יוסי לוי תחת הכותרת "המדינה מנוהלת על ידי חנוונים" בו מפורטות עוד כמה שיטות התעללות של מעסיקים בעובדיהם, מה שרק מדגיש את הצורך באכיפת זכויות העובד באופן כללי, ולא חקיקת חוקים ספציפיים עבור כל התעללות שמוצאים. אבל זה ההבדל בין כנסת שמגיבה על ארועים בצורה פופוליסטית, לבין כנסת שחושבת על טובת האזרח).
עדכון: ההצעה עברה בקריאה שניה ושלישית.
27/11/2006
הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 36) (תוספת שנתית לסל שירותי הבריאות)
הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תוספת שנתית לסל שירותי הבריאות), שמוצגת לקריאה ראשונה על ידי וועדת העבודה הרווחה והבריאות, היא תוצר גיבוש של מספר הצעות חוק שהוגשו על-ידי חברי כנסת שונים (ביניהם חיים אורון, אריה אלדד, אפרים סנה ואחרים), ומטרתה פשוטה: לקבוע בחוק גידול קבוע של סל התרופות, המבוסס לא רק על מדד יוקר הבריאות, אלא גם על מדד דמוגרפי (כמות המבוטחים) ובנוסף לכך, גם תוספת להצטיידות בטכנולוגיות חדשות, בת 2 אחוזים.
המצב כיום הוא שסל הבריאות מוגדל מדי שנה על פי הסכמות והתמקחויות בין משרד האוצר למשרד הבריאות, כשבתווך עומדות קופות החולים וכמובן – החולים עצמם. התוצאה של ההתמקחויות הללו היא יכולת מוגבלת לתכנון לטווח ארוך מצד קופות החולים, כמו גם דחיקה מתמדת של משרד האוצר ל"התייעלות" – היינו צמצום התקציב ומכאן גם צמצום סל השירותים המוצע ללקוחות.
לפיכך, ההצעה דורשת להוציא את שיקול הדעת מידי שר הבריאות ולקבוע עובדה למשרד האוצר: 2 אחוז בשנה, בתוספת מדד דמוגרפי. פשוט וקל, ואפילו הגיוני. אמנם אנחנו נהפוך למדינה היחידה בעולם שנוהגת כך, אבל אנחנו גם המדינה היחידה שאין לה מדיניות תקציבית רב-שנתית שאפשר לסמוך עליה, אז אולי מוטב כך.
מעניין, אגב, לקרוא את דיוני הועדה לגבי הצעת החוק. בין השאר, הם גילו ש-50 מיליון שקל נעלמו מתקציב סל הבריאות (אחרי חיפושים נרחבים נמצא שהם לכאורה הועברו לרפורמה בטיפול בחולי נפש, אבל בעצם הם לא הועברו גם לשם). טוב לדעת שהכסף שלנו בידיים נאמנות. עוד אפשר לגלות בדיון ש–היי! הפתעה — משרד האוצר מתנגד להצעה. גם חוק ההסדרים, חביב המדור, הוזכר ("אני באמת מקווה שכאשר הנושא הזה יבוא לדיון יהיו מספיק חברי כנסת שיאשרו את ההצעה שיוחלט עליה, והאוצר לא יוכל לשנות אותה גם לא בחוק ההסדרים אחרי זה" – מידד גיסין, יו"ר צב"י), ודיון קצת אינפנטילי בסוגיית השפעת מקדמי ההתייעלות על השתקפות אחוז העלייה במדד בעליית התקצוב לסל הבריאות (כולל ההערה המחכימה של יו"ר הועדה משה שרוני בסיום הדיון – "אולי תמציאו רובוטים, ואז ההתייעלות תהיה מעל ומעבר ולא יעלה כסף בכלל" – יפה לראות איך צעיר ה"גמלאים" מתנהג כמו זקן ילדי הגן).
בסופו של דבר, זהו דיון ענייני ומעניין (יחסית, יחסית) – מסוג הדיונים שלעולם לא תשמעו עליהם בחדשות, כי גם כל חברי הועדה נכחו (חרף השעה המוקדמת!), וגם אף אחד לא קילל, אז מה זה מעניין שהח"כים פשוט עושים את העבודה שלהם?
בונוס למתקדמים: ועדת האתיקה פרסמה את רשימת הבקשות לאישורי נסיעה לחו"ל של הח"כים, עם ציון המזמין והמממן. מכיוון שחברי כנסת רבים מופיעים יותר מפעם אחת (שרנסקי היה בחו"ל שלוש פעמים, וילנאי חמש, כחלון שתיים (בהפרש של כמה ימים, שתיהן לארה"ב, אחת מהן מוגדרת "נסיעה אישית"), בני אלון ארבע, עמי אילון ארבע (אחת מהן במימון עמותת עמי אילון – מנהיגות ראויה לישראל) וכו'), אשמח למי שיטרח וירכיב את לוח ההעדרויות של ח"כים ע"פ הרשימה. סתם, בשביל הכיף.
26/11/2006
הצעת חוק נוחות קריאת הצעות חוק / משמר הכנסת
אללי… יש הצעות חוק שמאוד קשה לקרוא ולהבין. למה? כי יש הצעות חוק שנראות כך: "בחוק א', בסעיף 20 סעיף קטן ג' תת-סעיף 4, במקום המספר 10 יבוא המספר 5". ועד שלא הולכים ובודקים מה כתוב בחוק א', בסעיף 20, סעיף קטן ג', תת-סעיף 4, לא מגלים שהחוק מקצץ את הקצבה של מישהו מעשרה אחוזים של משהו, לחמישה אחוזים.
המצב הזה הוא בעייתי – הוא בעייתי במיוחד במקרים כמו חוק ההסדרים, שם מטרת החוק מוסווית פעמים רבות בכוונה, ומכבסת המילים עובדת שעות נוספות, כאשר לכל סעיף מוקדש זמן מגוחך לדיון ולימוד. אבל זה נכון גם לגבי חוקים פשוטים יותר – נכון, בחוקים רגילים לחברי הכנסת יש יותר זמן ללמוד את החוק ולבדוק את משמעותו, אבל חוקים והצעות חוק צריכים להיות נהירים גם לאדם הפשוט, שבסך הכל רוצה לקרוא את ספר החוקים ואת השינויים המוצעים בו, ולהבין אותם.
לכן, משמר הכנסת מציע תיקון בחוק, שיראה בערך כך:
"דברי ההסבר להצעת חוק הכוללת תיקון בחוק קיים, יכללו גם את פירוט סעיף החוק המתוקן. היה התיקון בתת-סעיף, יכללו דברי ההסבר את הסעיף הראשי ואת תת-הסעיף המתוקן, מבלי לפרט את תתי-הסעיפים שאינם מתוקנים".
האמת? לא צריך חוק. רק שינוי בתקנון הכנסת.
23/11/2006
הצעת החוק רישום ציוד וגיוסו לצבא הגנה לישראל (תיקון מס' 4)
גרסא מורחבת קמעה של פוסט זה פורסמה במקור בכתב העת "האייל הקורא". הפוסט נערך על-ידי מערכת האייל
הצעות חוק מטעם הממשלה הן החשובות ביותר מבחינתנו, האזרחים. להן יש את הסיכוי הגבוה ביותר לעבור את כל שלבי החקיקה ולהצטרף לספר החוקים של ישראל. על כן בחרתי לפתוח את המדור עם הצעת החוק רישום ציוד וגיוסו לצבא הגנה לישראל (תיקון מס' 4). חוק רישום ציוד וגו' הוא אחד החוקים המותנים בקיומו של מצב חירום בישראל – אותו מצב חירום שקיים במדינה מאז היווסדה ומוארך בהחלטת הכנסת מדי שנה – שמקנים לממשלה מגוון סמכויות מרחיקות לכת במטרה להגן על המדינה בזמן אותו מצב חירום. באופן ספציפי, חוק רישום ציוד וגו' זה מקנה לשר הבטחון סמכות לקבוע כי ציוד מסויים שנמצא בבעלות פרטית – מרכב הנדסי ועד בעלי חיים – יגוייס בעת הצורך, ולכן חלות על בעליו מגוון הגבלות וחובות. כל מי שמכיר את מערכון "המכונית המגוייסת" הקלאסי של הגשש החיוור מכיר את עקרונות החוק והשלכותיו על האזרח הפשוט. החוק פוגע משמעותית בחופש הקניין, ומכיוון שמושג "מצב החירום" בישראל כבר מזמן התרוקן מתוכן, הרי שהוא מהווה פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל.
התיקון לחוק מכיל מספר רב של סעיפים. חלקם אינם אלא תיקונים טכניים – כמו הסעיף שמציע להחליף את המונח "חיל האפסנאות" בשם המעודכן "חיל הלוגיסטיקה הרפואה והמרכזים"; סעיפים אחרים מבקשים לתקן עוולות שנפלו בחוק, כמו הסעיף בחוק הקיים שקובע כי אזרח שציודו גויס יקבל פיצוי בעבור ההוצאות שהוציא לשם קבלת הציוד חזרה, אבל לא עבור ההוצאות שהוציא לשם מסירת הציוד; אבל התיקון המרכזי, והסיבה להצעת החוק הממשלתית, הוא סעיף 21 להצעת החוק, שנוסחו, בפשטות, "סעיף 46 לחוק העיקרי – בטל".
סעיף 46 לחוק הקיים קובע כי תוקפו של החוק יפוג כאשר תחליט הכנסת כי אין עוד מצב חירום בישראל.
ההגיון מאחורי החוק בנוסחו המקורי הוא כי במצב חירום, יתכן שבידי צה"ל לא יהיה מספיק ציוד כדי לתפקד כראוי, ולכן מוטב לפגוע בזכויות הפרט מאשר להפסיד במלחמה. בשעת מלחמה עשוי הצבא למצוא עצמו ללא ציוד דרוש לאחר שציוד קיים נפגע או שציוד מתכלה אזל במחסנים – ולפיכך מן הראוי לאסוף את הציוד הדרוש מן האזרחים כדי לתרום למאמץ המלחמתי. ביטול תלותו של החוק במצב החירום משמעו שהמדינה מצהירה כי הצבא אינו מסוגל, גם בעיתות שלום, להיות מצוייד במידה הדרושה לו, ואפילו בזמנים שאינם זמני חירום, כל ציוד אזרחי שדרוש לצבא יכול להיות מוכרז ככזה, ובעליו ידרש למוסרו לצבא כל אימת שהצבא יחליט כי כך ראוי, כולל, כפי שקובע סעיף 5 להצעת החוק, למטרות "בדיקה, הערכה, תיעוד או כל פעולה אחרת הנדרשת לשם הכנת הציוד לשימוש בידי הצבא".
התיקון הזה הופך אותנו, את כולנו, לאפסנאות של צה"ל, בין אם שנרצה ובין אם שלא. מעבר לכך – הצווים שמודיעים לנו כי הציוד שלנו מוחרם על ידי צה"ל למטרותיו יכולים, על פי התיקון המוצע, להשלח אלינו בדואר רגיל או בפקס – וחזקה כי הודעות אלו הגיעו אלינו, אלא אם נצליח אנו להוכיח אחרת. זאת ועוד – אמנם החוק המוצע מבקש לבטל את הדרישה לקבלת אישור להוצאה מן הארץ של כל ציוד רשום (כלומר, כל ציוד ששר הבטחון הכריז שעשוי להיות מגוייס) – אך בו בזמן הוא קובע כי שר הבטחון יכול להכריז בצו כי ציוד מסוג מסויים אסור להוצאה מן הארץ בכלל, משום שהוא "דרוש לצבא מטעמים של כוננות בטחונית". משמע – אם במקרה שר הבטחון הכריז שפריט זה או אחר שבידיכם דרוש לצבא מטעמים של כוננות בטחונית, ואתם לא טרחתם לוודא זאת בעצמכם לפני שנטלתם אותו איתכם לחו"ל, יתכן שתמצאו את עצמכם עוברים על החוק בלי שבכלל ידעתם, משום שאיש לא יטרח לעדכנכם באשר לצו הלז.
החוק עוד ממשיך וקובע חובות ואחריות המוטלות על האזרח או על גופים אזרחיים, וכל זאת על מנת להסמיך את צה"ל להחרים ציוד מהציבור, גם בימי שלום, במקום לרכוש ולתחזק את אותו הציוד בעצמו. כל העם צבא? בהחלט. וגם האוטו שלו.
על פי דברי ההסבר לחוק, מדובר בחוק אחד מתוך סדרת חוקים התלויים במצב החירום במדינה, שבכוונת הממשלה לנתק בינם לבין ההכרזה על מצב חירום. לא ברור מהדברים מה טעם יהיה בהכרזת מצב חירום אם וכאשר יושלם התהליך – שהרי זכויות הפרט בישראל תהיינה שרועות שדודות בשדה הקרב המשפטי בתום התהליך הזה, ואפילו הצדקת "שעת החירום" לא תהווה כסות לפשע שבוצע כנגדן. לכן, אם יום אחד תקראו בעיתון כי הכנסת הכריזה ברוב הוד והדר שאין עוד מצב חירום בישראל, קחו זאת בערבון מוגבל – יתכן שבספר החוקים הישראלי לא נותרה כל משמעות עוד להכרזה שכזו, ומצב החירום אולי הוסר פורמלית, אבל את האלמנט – הו, את האלמנט תקעו לנו עמוק.
20/11/2006
ספיישל נתן שרנסקי
נתן שרנסקי עזב היום את הכנסת, ככל הנראה בפעם האחרונה. לרגל המאורע, מעניין לבדוק מה תרומתו של שרנסקי לדברי ימי הכנסת – וספציפית, איזה הצעות חוק תרם שרנסקי למדינה. מפאת קוצר היריעה ועייפות החומר, הגבלתי את הסקירה רק להצעות שהוגשו במהלך כהונת הכנסת הנוכחית.
נתחיל מהסוף. אחת מהצעות החוק התמוהות יותר שנתקלתי בהן עד כה היא הצעת חוק ראול ולנברג, הקובעת כי על המדינה להגיע לחקר האמת באשר לגורלו של ולנברג, מי שהיה המזכיר הראשי של המשלחת הדיפלומטית השבדית בבודפשט בשנות ה-40, נעצר על-ידי הצבא הרוסי ב-45', ומאז נעלמו עקבותיו. אכן, מטרה חשובה למחקר היסטורי-בלשי מרתק ורב חשיבות. מה בדיוק הממשלה אמורה לעשות עם זה? לא ברור. אבל לפי שרנסקי הנושא מספיק חשוב כדי להצדיק הגשת דו"ח שנתי לכנסת על-ידי מזכיר הממשלה בנושא זה. שימו לב: לא ועדת חקירה, לא הקמת גוף מחקרי כלשהו, סתם, הוראה כללית, שהממשלה תחקור את הנושא. אגב, החוק אינו מוגבל בזמן, ואף אינו מבהיר מה יקרה כאשר תתגלה האמת – האם ניתן יהיה להפסיק עם הדיווח השנתי?
אך שרנסקי לא עסק רק בהצעות חוק נטולות משמעות עבורנו. הוא ביקש גם להשפיע על חיינו באופנים ישירים ועמוקים יותר. כך, למשל בהצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – שעות המנוחה השבועית) ביקש שרנסקי להעביר את ישראל כולה לשבוע עבודה בן חמישה ימים, כאשר יום המנוחה הנוסף הוא יום ראשון (ליהודים) או יום שישי (לבני דתות אחרות שיבחרו כך). המטרה, כפי שהוא מסביר בהצעה, היא לאפשר לחילונים יום שבתון שאינו מוגבל על-ידי קדושת השבת, ולדתיים יום שבתון שיאפשר להם להשתתף בתרבות הפנאי הישראלית. עושה רושם מדבריו של שרנסקי שהוא מאמין שאם לחילונים יהיה יום חופש נוסף, הם ישבו בשבת בבית ולא יעשו כלום. לא ברורה לי הסברה הזו. מאידך, לא ממש ברור מההצעה מה יקרה ליום שישי, שהוא כיום חצי יום עבודה – כדי לאפשר לדתיים לקבל את השבת בביתם ולמנוע את חילולה. האם נעבור לשבוע עבודה בן ארבעה וחצי ימים, למעשה? שרנסקי אינו מתייחס לכך בדברי ההסבר, והצעת החוק שלו אינה מבקשת לתקן את סעיפי החוק הנוגעים לערבי שבת ויום טוב.
אבל שרנסקי באמת שיחק במגרש של הגדולים עם הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – שינוי שיטת הבחירות ותיקוני חקיקה), בה הוא הצטרף לשעשוע החביב על חברי-כנסת מזן מסויים – "בואו נשנה את שיטת הבחירות בישראל". הצעתו של שרנסקי אמנם אינה חריפה כמו זו שמקדם בימינו יריבו הפוליטי הגדול – הוא בסך הכל רוצה ש-30 מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות – אבל מצד שני, לא ממש ברור מההצעה למה דווקא 30, למה דווקא שישה אזורים, למה דווקא חמישה מושבים לאזור, ולמה באופן כללי. הגישה היא דווקא חיובית – בחירות אזוריות עם אזורים רב-מושביים היא גישה שיכולה לקדם את הדמוקרטיה בישראל. אבל נראה כאילו ההצעה נזרקה כלאחר יד על שולחן הכנסת, בלי לנסות לגבש לפחות הגיון מנחה עבור הנוסח הספציפי של התיקון המוצע.
בהתבסס על פרק הזמן הקצר הזה, ותחום העיסוק המצומצם מתוך מלוא הקריירה הפוליטית של שרנסקי, קשה להגיד שהפוליטיקה הישראלית איבדה נכס חשוב. אין ספק כי לשרנסקי יש לא מעט זכויות, ועצם הקמת מפלגת העולים הראשונה השפיעה השפעה משמעותית על מראה המדינה שלנו כיום (לא נדון כאן אם לטוב או לרע), אך כמחוקק, דומני כי שרנסקי לא יחסר במליאה.
אולי בזמן שהתפנה לו עכשיו הוא יוכל לחקור מה עלה בגורלו של ראול ולנברג.
אפשר לקבל עדכונים בדוא"ל
עוד טיפה ענייני מנהלה, ונחזור לנושאינו הרגילים:
כל מי שהתעניין יכול כעת להרשם לקבלת עדכונים בדוא"ל כאשר מתעדכן חומר חדש בבלוג.
סליחה על ההפרעה.
הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) ( תיקון מס' 23) (איסור פרסום של סקרי בחירות)
רבות דובר וידובר עוד על מקומם של הסקרים בסיקור מערכות הבחירות בישראל (ובעולם). במדינות מסויימות נאסר פרסום סקרים בשבועות שקודמים ליום הבחירות, אך ברוב המדינות אין איסור שכזה. בישראל בחרו דרך ביניים, ואסרו על פרסום סקרים רק ביומיים שקודמים ליום הבחירות. הצעת חוק הבחירות (דרכי תעמולה) ( תיקון מס' 23) (איסור פרסום של סקרי בחירות) שהוגשה במקור ע"י יצחק לוי ואחרים וכעת מוגשת לקריאה ראשונה על-ידי ועדת חוק חוקה ומשפט, מבקשת להחיל את האיסור הזה גם על עיתוני סוף השבוע שלפני הבחירות.
בבחירות האחרונות ראינו כיצד הסקרים מחזקים מגמות מצד אחד ויוצרים מגמות חדשות מצד שני – הנפילה של שינוי הוחרפה שבעתיים מרגע שהחלו להתפרסם הסקרים הלא מחמיאים עליה (אם כי ספק אם המפלגה הייתה שורדת את הפילוג בין כה וכה), הגמלאים עלו לתהילה פשוט משום שכמה סקרים ברצף ניבאו שיעברו את אחוז החסימה (למרות שאחוז החסימה נמצא עמוק בטווח הטעות הסטטיסטית), ומפלגת קדימה החלה לשקוע זמן קצר אחרי שהבוחרים גילו שאין סיבה להצביע להם כי הם ינצחו בכל מקרה. יש גם שייחסו את עצם אחוז ההצבעה הנמוך לניבויי הסקרים, אבל יש מספיק סיבות אחרות לנתון הזה, אז נניח לו כרגע.
אז סקרים זה רע.
מצד שני, גם הגבלת חופש הביטוי וחופש העיתונות זה לא איי-איי-איי. חברי הכנסת הנכבדים עמדו בפני הדילמה הזו, והחליטו שהכי טוב לעבור באמצע – לא להגביל בצורה משמעותית את פרסום הסקרים, ומצד שני כדי להראות מורת רוח כלשהי לגבי פרסומם ערב הבחירות. אבל את זה כבר עשה התיקון הקודם, שאסר על הפרסום ב-48 השעות שקודמות לבחירות. במה מועילה הוספת עוד עיתון אחד לאיסור? אפשר לטעון שבין כה וכה הסקרים הגדולים מתפרסמים בעיתוני יום שישי, והם אף נקראים ע"י יותר מצביעים, ולכן יש משמעות מכריעה להרחבת האיסור גם לעיתוני יום שישי. מצד שני, אם להסתמך על הזכרון שלי, אף אחת מההשפעות שתוארו לעיל לא התרחשה בשבוע האחרון של הקמפיין, אלא בחודש האחרון שלו – כלומר, הרחבת האיסור לא הייתה משפיעה כלל על תוצאות הבחירות האחרונות.
במובן הזה, הכנסת צריכה להחליט איזה עקרון עדיף לה – אין טעם ליצור תקדים של פגיעה בחופש העיתונות אם אין לו שום משמעות אופרטיבית בנושא המדובר. או שאוסרים על פרסום סקרים במשך מספר שבועות, או שלא אוסרים בכלל.
ובהערת אגב, נורא נחמד להתקל במראי מקום למאמרים שקראתי במהלך לימודי בדברי הסבר להצעת חוק… גורם לי להרגיש כאילו יש לתחום העיסוק שלי השפעה על המציאות. כאילו כזה…
עוברים דירה
15/11/2006
החוקים של שר התקשורת, אריאל אטיאס
Yנט פרסמו היום כתבה בה מפורטים כמה מהחוקים שקידם שר התקשורת אריאל אטיאס. יש משהו חיובי בשר שלא חושב שהתפקיד שלו הוא להגן על האינטרסים המסחריים שתחת פיקוחו, אלא להפך – להגן על האינטרס הציבורי מפני הטריופול הסלולרי שהוקם בישראל בחסות הרגולציה הממשלתית. אפשר להתדיין אם החוקים הללו הם טובים מעשית או לא (הפחתת הקישוריות היא טובה, מניעת הטבות זמן אוויר בעבור התחייבות ארוכת זמן נראה לי התערבות גסה מדי ביחסי לקוח-ספק), אבל עצם הכיוון המרענן הזה של שר בישראל הוא מעודד.
שלטון החוק - ביקורת חקיקה 