חוק השאלת נכסי תרבות (הגבלת סמכות השיפוט), שעבר לאחרונה בקריאה שלישית, הוא מסוג החוקים שבאים לאזן בין שני דברים כל כך עדינים ובעיתיים, שמפליא שמישהו בכלל הסכים לדחוף את הראש שלו לתוך המיטה החולה הזו. במקרה הזה, אמנות ושואה. על פי דברי ההסבר של הצעת החוק הממשלתית, הצורך בחוק התעורר בעקבות תצוגה שתוכננה של פריטי אמנות שהושאלו מצרפת. על חלק מהפריטים שורה עננה: ככל הנראה הם היו שייכים ליהודים ונחמסו מהם במהלך מלחמת העולם השניה.
המצב הזה יצר אי נעימות דיפלומטית בישראל, שכן הייתה סכנה שברגע שהיצירות יכנסו לשטחה של ישראל תוגש תביעה לבית המשפט שתדרוש להשאיר את היצירות בתחום המדינה, על בסיס חוק נכסים של נספי שואה. בית המשפט, גם אם בסופו של דבר יחליט שלא לקבל את התביעה, יאלץ לעכב את החזרת היצירות לבעליהן. במצב דברים שכזה, בעלי יצירות אמנות עשויים להמנע מלהשאיל יצירות למוזיאונים וגורמים אחרים בישראל כדי שלא להגרר לדיון משפטי באשר לזכותם עליהן.
לשם כך יזמה הממשלה את החוק המאפשר לשר המשפטים, בהתייצעות עם שר התרבות, להטיל צו המגביל את סמכות השיפוט של בתי המשפט בנושא היצירות האמורות. החוק כולל מספר מגבלות והוראות כדי למנוע מצב שבו נמנעת מאדם היכולת להוכיח כי הוא יורשה החוקי של יצירה שנשדדה מיהודים בזמן השואה: לא ניתן להטיל צו הגבלת סמכות השיפוט אם אין סמכות שיפוטית אחרת הרשאית לדון בנושא; שר המשפטים חייב להכריז מראש על כוונתו להטיל את הצו, ובכך לאפשר להגיש התנגדויות (ובאופן כללי: לחשוף את כוונת הבאתה לארץ של יצירה בעלת עבר מפוקפק); משרד המשפטים יהיה מחויב להגיש כל סיוע הנדרש כדי לעזור למי שיש לו תביעה לגיטימית על יצירה שככל הנראה הייתה שייכת לקורבנות וניצולי השואה.
מנגנון ההודעה מראש על הכוונה להטלת הצו נועד לשמש למטרה נוספת: על פי החוק, אם הוגשה התנגדות בעקבות הכרזה כזו, והשר מצא כי למגיש ההתנגדות יש תביעה לגיטימית לבעלות על נכסים שנגזלו מיהודים בשואה, הוא אינו רשאי להטיל את הצו. בכך, בעצם, מסמנת מדינת ישראל לבעלי היצירה הנוכחיים כי גורלה אינו מובטח, והם יכולים להחליט אם להשאיל את התמונה לישראל חרף הסיכון שבאובדן היצירה (והוודאות של התביעה המשפטית), או לוותר על התענוג. כך המדינה מונעת מעצמה תקריות בינלאומיות מביכות מחד, מבלי לפגוע בזכויותיהם ורגשותיהם של ניצולי שואה וצאצאיהם, מאידך.
שלטון החוק - ביקורת חקיקה 