משמר הכנסת שמח וגאה לארח את שחר אבן-דר מאנדל לפוסט אורח. בהזדמנות זו כדאי להזכיר שכל הקוראים מוזמנים לבחור הצעת חוק טובה או רעה, לכתוב טור ביקורת ולשלוח לפרסום במשמר.
עדכון: לאור טעויות שנפלו בטור בנוגע להצעת חוק שעות עבודה ומנוחה (תיקון – שינוי שבוע העבודה), תשס"ו-2006, בוצעו בו מספר תיקונים לאחר הפרסום. עמכם הסליחה.
נדמה שהצעת החוק המתוקשרת של זבולון אורלב (האיחוד הלאומי-מפד"ל) מהווה מקרה נדיר שבו הדיון כאן במשמר הכנסת מיותר, כשהתקשורת הממוסדת עושה את המלאכה הראויה ומציגה את החוק והשלכותיו בפני הציבור. אף על פי כן, כמי שניזון עד אתמול מפרשנויות ודברי הלל לגמישות ולנאורות של הצעת חוק יום השבת – יום תרבות ומנוחה, התשס"ז-2007, הופתעתי מאוד מכמה נקודות עקרוניות כשטרחתי לקרוא את ההצעה עצמה.
ראשית, כדאי לשים לב ולזכור כי הצעת החוק עוסקת אך ורק בהגדרת השבת ואינה כוללת התייחסות לחלק נוסף בתכניתו של אורלב להפוך את יום ראשון ליום שבתון במקום יום ששי. כמאזין לתכניות רדיו ומרפרף על ידיעות חדשותיות בעיתונים קיבלתי את הרושם כי מדובר בשני חלקים של אותו חוק, ולא כך. למעשה, התיקון שהציע חבר הכנסת אורלב לחוק שעות עבודה ומנוחה בנוגע להוספת יום ראשון כיום שבתון הונח על שולחן הכנסת ב-10.7.06 לפני למעלה מעשרה חודשים, אך זכה לסיקור תקשורתי רק כעת עם העלאת ההצעה השניה בנוגע לאופיו של יום השבת. כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר שבסוף התיקון הצעות זהות הוגשו על-ידי חברי הכנסת נחום לנגנטל ושאול יהלום (מפד"ל) בתקופת הכנסת החמש עשרה והשש עשרה בהתאמה, והצעה דומה הוגשה על-ידי חברת הכנסת לאה נס (ליכוד) בתקופת הכנסת השש עשרה. אמנם אין בכך להעיד שהתיקון שהציע אורלב לא יתקבל, אבל נסיון העבר מלמד שמומלץ להתייחס להצעת חוק יום השבת בנפרד מהתיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה ולבחון את ניסוחה ואת השלכותיה מבלי לכרוך את שני החלקים זה בזה.
וכעת, אל החוק עצמו.
אין ספק שהצעת חוק כזו, כאשר היא באה מכיוון המפד"ל, וזוכה בדברי ההסבר שלה לתמיכה של מספר רבנים מרכזיים בציונות הדתית היא משב רוח מרענן, ולכן אין פלא שרבים בתקשורת מיהרו לפאר אותה כהזדמנות להחזיר את מפד"ל לתפקידה ההיסטורי, מן הסתם גם מתוך תקווה כמוסה לחדש גם את הברית שבין הציונות הדתית לבין תנועת העבודה והשמאל. אני שותף מלא לתחושת ההתרגשות, ובהחלט משמח אותי לראות דיון משמעותי המתנהל בציונות הדתית במקום עצימת עיניים וזעקות שבר מול מציאות בלתי הפיכה. אלא שהדיון הזה, לעניות דעתי, עוד לא הבשיל לכדי הצעת חוק ראויה. כדאי להניח לרבני הציונות הדתית להמשיך בליבון פנימי של עמדותיהם ולהמתין מעט להצעת חוק חדשה וראויה יותר.
החוק במתכונתו הנוכחית הוא למעשה קרב מאסף של הציונות הדתית, המוכנה להכיר בחילול שבת שאין מנוס ממנו, בתמורה להקשחה של שמירת השבת בתחומים אחרים.
תחבורה ציבורית בשבת?
רבים מפרשני החוק הולכים שבי אחרי הויתור הגדול לכאורה שהוא כולל בנוגע להיתר של תחבורה ציבורית בשבת, לכן מומלץ לקרוא את הפסקה הרלוונטית בחוק הקובעת כך:
6. לא יתאפשרו הסעות ציבוריות שלא למקומות תרבות ובילוי. הסעות ציבוריות, למקומות תרבות ובילוי בלבד, בתחומי רשות מקומית שתחפוץ בכך, לא יהיו בכלי רכב שקיבולתם עולה על 12 מקומות, במתכונת שבת, ותוך שמירה מירבית על צביון השבת והגבלת הצורך.
גם היום, כדאי לזכור, פועלים לא מעט קווים של מוניות שרות במהלך השבת. מי שחולם על תחבורה ציבורית ראויה ועל קווי אוטובוסים שיסיעו המוני בני נוער משוללי רשיון לאתרי בילוי, אולי אפילו משפחות דלות אמצעים לשמורות טבע ואתרי תיור אחרים יכול לשכוח מהחלום. הצעת החוק היא בעצם הכרה בקיומן של אותן מוניות שרות פעילות, ולא מעבר לכך. אפשר גם לתהות האם הגבלה של גודל כלי הרכב לא תגרום דווקא ליותר חילול שבת, כאשר במקום נהג אחד ואוטובוס ובו חמישים מקומות נזדקק לארבעה נהגים שונים במוניות שרות קטנות.
ואם ביום שלישי לא בא לי?
הצעת החוק, כידוע, מתירה פעילות תרבות ובילוי במהלך השבת, אבל מסייגת אותה בסעיף הבעייתי הבא:
5 (ג) . גופים שיפעלו בשבת ישבתו יום אחר בשבוע, שייקבע לפי בחירתם.
הסעיף הזה, לעניות דעתי, מעקר חלק ניכר ממשמעות ההצעה המקורית. כן, אתרי בילוי משפחתיים כמו פארק מים או גן-חיות, אכן יכולים להרשות לעצמם להיסגר באחד מימי אמצע השבוע הדלים בתנועה בכל מקרה, אבל בתי-קולנוע או מועדוני הופעות הפעילים בכל ערב ייאלצו, לפי ההצעה, להיסגר בלי כל סיבה ראויה, באחד מימי אמצע השבוע. הסעיף הזה יוצג כמובן על-ידי תומכי החוק כדרך היחידה לשמור על זכותם של העובדים ליום מנוחה, אבל מדובר באחיזת עיניים. החוק צריך לחייב את מפעילי המקומות לשמור על זכויות עובדיהם ולנקוט בענישה כבדה כנגד המפרים, אבל מכאן ועד הדרישה לסגור את מקומות הבילוי יום אחד בשבוע עוד רחוקה הדרך. סגל העובדים בבית קולנוע, לדוגמה, הוא רחב מספיק, ומורכב מלא מעט צעירים העובדים במשרות חלקיות, כדי לאפשר פתיחה שבעה ימים בשבוע מבלי לפגוע בזכות העובדים ליום מנוחה. עובדה זו ברורה גם לאורלב עצמו כפי שנובע מהצעת התיקון לחוק שעות עבודה ומנוחה, לפיה עובד שיידרש לעבוד ביום ראשון בתחומים בהם תותר עבודה כזו, יהיה זכאי ליום מנוחה נוסף, במקרה זה הדאגה למימוש זכותו של העובד ליום מנוחה נוסף היא באחריות המעביד ולא נכפית על-ידי החוק המחייב סגירה של מקום העבודה ביום אחר במהלך השבוע.
ציטוט מתיקון סעיף 9 5. (2) ג':
עובד שהועבד ביום ראשון בתחומים המפורטים בסעיף קטן (ב), יהיה זכאי ליום מנוחה חליפי, בנוסף ליום השבת או ליום המנוחה השבועי המקובל על פי דתו, החל לגביו לפי סעיף 7 (ב)(2).
למעשה קשה לי להשתחרר מההרגשה שהסעיף הזה הוא מוקש חכם ששתל אורלב בתוך החוק כדי ליצור מצב ובו לא מעט עסקים יבחרו, בסופו של דבר, להיסגר דווקא ביום שבת.
סוגיית הפיצוציות
כן, גם אני, כמו רבים ממשבחי החוק הייתי שמח לראות שינוי באופי הבילוי של השבת, גם אני רחוק מלהתלהב ממראה הפקקים בכניסה לשפיים ומהזהות ההולכת ונוצרת בין בילוי לבין חווית צרכנות. יחד עם זאת, הצעת החוק בניסוחה הנוכחי מנסה להחזיר את הגלגל סיבוב אחד או שניים אחורה יותר מידי. ההצעה מבחינה אמנם בין פעילויות תרבות ובילוי לבין פעילויות מסחר, אבל מרגע שפעילות הוגדרה כמסחר היא אסורה באופן מוחלט ומלא. קשה להאמין שניתן יהיה להחזיר את מרקם החיים העירוניים בישראל כמה עשורים אחורה ולסגור את כל הפיצוציות למיניהן. סביר להניח שבעלי פיצוציות יצליחו להתחכם לחוק – על-ידי הצבה של שולחן סמלי ושני כיסאות פלסטיק ישנים,למשל, יוכלו להציג את עצמם כבית-קפה ולכן כשייכים לתחום הבילוי והתרבות, ולא לתחום המסחר. חבל שהחוק יחייב אותם להתחכמויות מיותרות כאלה. כל משקיף מפוכח, דתי או לא, יבין שרמה כלשהי של פעילות מסחרית בשבת כבר הפכה לחלק בלתי-נפרד מהחיים העירוניים ואין כל טעם לנסות ולמנוע אותה.
אפולוגטיקה בגרוש
לבסוף, נדמה שאורלב והרבנים התומכים בו נבהלו מהויתור הסמלי אך המשמעותי מאוד מבחינתם עד שהם חותמים את דברי ההסבר שלהם בהמשפט התמוה הבא:
בשונה מהצעות חוק דומות שהונחו על שולחן הכנסת בנושא זה, הצעת חוק זו אינה עומדת בסתירה להלכה היהודית ולא תיצור מצב תקדימי שהכנסת מתירה בשבת את אשר אסרה התורה.
סליחה?
שלטון החוק - ביקורת חקיקה 