שלטון החוק – ביקורת חקיקה

14/05/2007

הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (עונש מזערי בעבירות יצוא, יבוא, מסחר והספקה); הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92 ) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה)

גולשת עלומה הפנתה את תשומת ליבי לדיון שיערך מחר בועדת חוק חוקה ומשפט בנוגע להצעת החוק של יצחק אהרונוביץ (ישראל ביתנו) בנושא "הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (עונש מזערי בעבירות יצוא, יבוא, מסחר והספקה)". ההצעה הלא בדיוק מקורית דורשת קביעת עונש מינימום (של שנת מאסר אחת) על עבירות סחר בסמים. למה לא מקורית? כי כל אימת שח"כ מחליט שעבירה מסויימת הופכת ל"מכת מדינה" ומתרעם על גזרי הדין הפעוטים שגוזרים שופטי ישראל על עבריינים, מוצעת הצעה פופוליסטית שכזו לקבוע עונש מינימום על עבירה מסוג זה. בחלק מהמקרים (כמו עבירות מין, למשל), תיקונים דומים אף התקבלו.

הפעם תורן של עבירות הסחר בסמים. שתי חוות דעת הוגשו לוועדה לקראת הדיון: חוות הדעת של הסנגוריה הציבורית, וזו של משרד המשפטים. שתיהן מתנגדות להצעה, אך מטעמים שונים בתכלית. הסנגוריה מתנגדת להצעה מטעמים פרקטיים: היא טוענת שההצעה כוללת בחובה מגוון רחב מדי של עבירות שתחייבנה מאסר של שנה לפחות, וכי אין כל הוכחה שעונשי מאסר מוגדלים מגבירים את ההרתעה בנושא סחר בסמים.

חוות הדעת של משרד המשפטים מעניינת הרבה יותר. הם טוענים כי חקיקת עונשי מינימום היא דבר שלילי באופן גורף, בלי קשר לאופי העבירה המדוברת. התערבות של המחוקק בשיקול הדעת של השופט, לדידם, יפגע בתהליך עשיית הצדק. מוכרת הטענה כי כאשר שופט יעמוד בפני ההכרח לשלוח אדם לכלא לפרק זמן מינימלי חרף נסיבות מקלות, עשוי השופט להעדיף פשוט לא להרשיע את הנאשם כדי למנוע מה שהוא רואה כחריגה גדולה מדי מן הענישה הסבירה.

במקום זאת, מפנה משרד המשפטים את קוראי חוות-הדעת להצעת חוק ממשלתית שהונחה על שולחן הכנסת, הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92 ) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה). מדובר בהצעה מרתקת. אל מול הדיבורים הקבועים על "רפורמות" ו"מהפכות" ברשויות המדינה השונות, ההצעה הזו מבקשת לבצע שינוי קטן לכאורה, לא מהפכה, אבל כזה שישפיע על מערכת המשפט לאין ערוך יותר מאשר מגוון הרפורמות ששר המשפטים החדש שלנו מבקש להנהיג.

החוק מבוסס על המלצות ועדה שמינה שר המשפטים ב-1996, בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג. הבעיה שעמדה בפני הוועדה היא כזו: החוק הישראלי קובע לכל עבירה עונש מקסימום. אמנם רבים בציבור תופסים את עונש המקסימום כעונש ה"ראוי" לעבירה האמורה, הרי שמבחינת החוק מדובר על העונש שיש להשית על עבריין כאשר עבר את העבירה בתנאים המחמירים ביותר, מבלי שדבר יפעל לטובתו ובאופן המזיק והזדוני ביותר שניתן להעלות על הדעת. פרט לעבירת רצח, עליה נקבע עונש חובה של מאסר עולם, העונש על מרבית העבירות המובאות בפני בתי המשפט צריך, באופן הגיוני, להיות נמוך משמעותית מעונש המקסימום הקבוע בחוק – ולו כדי לאפשר בידול של המקרים החמורים באמת מהמקרים ה"רגילים" של העבירה.

אך בבואו להכריע בדין, אין לשופט שום כלי לקבוע איזה עונש הוא נקודת ה"בסיס", ממנה ניתן לחשב נסיבות מקלות ונסיבות מחמירות כדי להגיע לעונש המתאים לעבירה הנוכחית, או אף כיצד להתחשב בנסיבות שכאלו. בלית ברירה, פונים שופטים רבים לתקדימים הקיימים, ובכך נשללת מהם ההתייחסות לרוח הזמן והאפשרות להגיב כאשר הסטטוס של עבירה משתנה בחברה.
ראשית, לכן, קובע החוק המוצע רשימה של נסיבות מקלות ומחמירות שעשויות להשפיע על גזר הדין – למשל, סיכויי ההשתקמות של העבריין לעומת הסכנה שהוא מהווה לציבור, הבעת חרטה וניסיון לכפר על המעשה לעומת נסיון לגרום נזק מרבי בעת ביצוע העבירה, ועבר נקי לעומת עבר פלילי עשיר (ועוד).

אך החידוש המרכזי של החוק המוצע הוא במושג של "עונש מוצא". על פי החוק שר המשפטים ימנה ועדה שתדון בסוגי העבירות השונים הקיימים בספר החוקים, ותקבע עבור עבירות רלוונטיות עונש מוצא. זו תהיה נקודת ההתייחסות של השופטים לקביעת ענישה: בהנתן עבירה שאין לה נסיבות מקלות או מחמירות כלל, זהו העונש הראוי, על פי חוק. מכאן על השופט לנהוג לפי עקרון המידתיות ולהחסיר ולהוסיף על פי נסיבות המקרה, כדי להגיע לעונש הראוי לעבירה הנידונה.

החוק אף קובע כי פסק הדין חייב לכלול הסבר מפורט של הנסיבות המקלות והמחמירות, והאופן בו השפיעו על גזר הדין. לא עוד נראה פסקי דין המכנים את המעשה בשלל כינויים חמורים, ובלי שום הגיון גוזרים עונשים מגוחכים של מספר חודשי מאסר על תנאי. מדובר בצעד ראשון לביקורת ציבורית על השופטים, ואחריות של השופטים כלפי הציבור בכל הנוגע לשיקול הדעת שהם מפעילים בשבתם בדין.

כהצעת חוק ממשלתית, ועוד כזו שאינה תלויה בחלוקה הפוליטית הגושית, יש לה סיכוי טוב לעבור בכנסת. אם הועדה שימנה שר המשפטים בעקבות החוק תעשה את מלאכתה נאמנה, כולנו נצא נשכרים.

אגב, להזכירכם, אם אתם מעוניינים לצפות בדיון בועדה מחר בשעה 14:00, ואף להגיד בזמן אמת, ניתן לעשות זאת באמצעות פרוייקט הוועדות המקוונות של הכנסת.

9 תגובות »

  1. עם הצעת חוק הבניית שיקול הדעת בענישה יש הרבה בעיות אחרות, למרות שהיא מעט טובה יותר מההצעות של עונשי מינימום, העולות חדשות לבקרים (ובדרך כלל לא מגיעות בכלל להליכי חקיקה של ממש אלא נדחות בשלבים הטרומיים).

    הרבה מאוד מידע מפורט לגבי הבניית שיקול דעת אפשר למצוא באתר הכנסת, במסגרת יום העיון שנערך בועדת חוקה ב-9.7.06. [לא הצלחתי ליצור קישור עובד, אבל אפשר להגיע לזה דרך פורטל ועדת חוקה > מעקב חקיקה > לחפש לפי "הבניית". כמעט כל קרימינולוג או משפטן רלוונטי בישראל, ואף כמה מהעולם, תרמו מחוכמתם להשכלת חברי הכנסת שלנו].

    ההתנגדות המרכזית נסמכת על הניסיון השלילי מאוד שנצבר בארה"ב מאז שחוקקו שם ה-sentencing guidelines, שהפקיעו באופן משמעותי את הכוח לגזור את הדין מבתי המשפט והעבירו את עיקר המשקל לידי רשויות מנהליות ולידי רשויות התביעה. כאשר השאלה הכי חשובה היא "מה סעיף העבירה" שבו מאשימים, היכולת של התביעה ללחוץ על נאשמים כדי לסגור הסדרי טיעון, גדלה באופן משמעותי, והיכולת שלו להתעקש לנהל משפט ולהילחם על חפותו הולכת וקטנה, כי הוא יפחד לקחת את הסיכון.

    בנוסף, הניסיון בעולם מלמד ש"הבניית שיקול הדעת" היא במידה רבה שם מכובס ל"החמרה בענישה", שהיא לדעתי תופעה שלילית, שמקצינה עוד ועוד את המחשבה – שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בחוק שמדובר עליו בראשית הפוסט – לפיה הדרך היחידה להתמודד עם בעיות חברתיות היא לזרוק אנשים לכלא, ולכמה שיותר זמן.

    תגובה של איילת — 15/05/2007 @ 0:01 | להגיב

  2. 96' זה מהתקופה של דוד ליבאי, יעקב נאמן או צחי הנגבי?

    בדיקה קצרה העלתה שאולי במפתיע, מדובר דווקא בעבודה של הנגבי. נכון שלא היית מנחש? :mrgreen:

    תגובה של ערן בילינסקי — 15/05/2007 @ 0:07 | להגיב

  3. נשמע כמו רעיון חכם.
    מעצבן איך שחברי כנסת קופצים לפעמים ופועלים מתוך הרגשות בטן. במקום לבדוק את הנושאים שמציקים להם ולהתעמק בהם עושה רושם שחבר כנסת "צדיק" מדיי פעם רואה משהו שמציק לו ואומר לעצמו "נמאס לי" ואז פשוט קופץ על הפיתרון שהוא הכי מכיר והכי נוח לו להציע.
    זה מצוין שאכפת להם אבל יהיה אפילו יותר טוב אם הם יטרחו לבדוק לפני שהם מציעים חוקים.

    תגובה של ירדן — 15/05/2007 @ 16:42 | להגיב

  4. איילת, אני לא ממש יודע איך להתמודד אף פעם עם טענות לגבי זה שהחמרת ענישה לא עובדת כדי לצמצם את הפשיעה. אז מה כן עובד? יש משהו? מה שמרגיז אותי הרבה פעמים זה חוסר ההתאמה הקיצוני בין הלשון ששופטים נוקטים בבואם לתאר את חומרת העבירה שהובאה בפניהם, לבין העונשים המאוד מגוחכים שהם בוחרים בהם.

    הרעיון שצריכה להיות רמה אחידה של ענישה כלפי עבירות דומות נראה לי הגיוני, וגם הרעיון שועדה תקבע מה הרמה הזו נראה לי סביר. למעשה, מה שאני הכי אוהב זה את הדרישה ששופטים יסבירו בדיוק איך הם הגיעו לעונש שקבעו. מבחינתי, זה לבד יכול להספיק כדי לשפר משמעותית את השקיפות של עבודת בתי המפשט ואת אמון הציבור בהם.
    לא לגמרי הבנתי איך התביעה שולטת ברמת העונש – הרי אם הם ידרשו להרשיע בסעיפים קשים מדי, בית המשפט יכול "להעניש" אותם ופשוט לזכות את הנאשם. נראה לי שהם ילמדו די מהר שזה לא כדאי.

    תגובה של iod — 15/05/2007 @ 17:21 | להגיב

  5. לגבי זה שהחמרת ענישה לא עובדת – זה חלק מתפיסת עולם רחבה יותר, שאומרת שבעולם של משאבים מוגבלים, עדיף להשקיע כספים ברווחה, בחינוך ובשיקום, ולא בבניית בתי כלא והרחבת המשטרה.
    הבעיה היא, שרואים בהחמרת הענישה פתרון פלא לבעיות חברתיות, מבלי לנסות לפתור אותן לעומק.

    בנוסף, אני חושבת שה"עונשים המגוחכים" זו במידה רבה פיקציה. יש עונשים מגוחכים, זה נכון, אבל ב-90% מהמקרים הם נובעים מעסקאות טיעון "סגורות" (כלומר שהעונש הוא חלק מהעסקה), שהמדינה מסכימה אליהן משלל סיבות (למשל, כי הראיות חלשות והם לא רוצים להסתכן בזיכוי).
    המקרים החמורים זוכים בדר"כ גם לענישה חמורה.

    ולגבי הרמה האחידה – זה נכון בגדול, אבל הבעיה היא, ורואים את זה פרקטית בהרבה מקרים, ש"עונש מוצא" הופך מהר מאוד ל"ענישה תעריפית". כלומר, שההבחנות בין מעשים שונים, חמורים ופחות חמורים, ובין נאשמים שונים, מתערפלים באופן כזה שהענישה הופכת ללא צודקת, כי היא לא מתחשבת במכלול הנסיבות הרלוונטיות.

    ולגבי שליטת התביעה – היא שולטת דווקא במובן ההפוך, כי היא יכולה ללחוץ על אנשים להודות בעבירה א', באיום שאם לא יודו, היא תגיש נגדם כתב אישום בעבירה ב', שבו העונש הרבה יותר חמור. מכיוון שבתי המשפט מאוד מאוד מאוד חוששים מלזכות, למרבה הצער, האיום שלה משכנע, והנאשמים, גם אם הם חפים מפשע, יהיו מוכנים להודות כדי "להקטין סיכונים".
    ומכיוון, כאמור, שהחשש מזיכוי הוא קטן מאוד (שיעור ההרשעות כיום עומד על 99.8%!), אז הסיכוי שהתביעה תלמד מהנסיון פשוט לא פרקטי.

    לגבי דרישת ההנמקה המפורטת – אני איתך לגמרי.

    תגובה של איילת — 15/05/2007 @ 17:44 | להגיב

  6. הבעיה היא שרווחה וחינוך הם פתרונות לטווח הארוך, ולא כל כך ברור איך זה עוזר למי שפורצים לו לבית או רוצחים אותו היום.
    באופן כללי אני חושב שאכיפה היא יותר חשובה מענישה (כלומר, המשמעות של סיכוי גדול יותר שיתפסו אותך היא הרבה יותר גבוהה מהמשמעות של סיכוי לעונש גדול יותר), אבל, כמו שאמרת, משאבים מוגבלים וכאלה.

    יש מידע קונקרטי לגבי גובה הענישה הממוצעת לעבירות שונות?

    לגבי הענישה התעריפית, עוד אחד מיתרונות ההכרח לפרט את הגורמים לקביעת העונש יהיה שיהיה קל יותר לערער על חומרת העונש במקרה שקיימות נסיבות מקלות, במיוחד אם הן חלק מהרשימה הספציפית שמגדיר החוק.

    לא הייתי מודע לשיעור ההרשעות. הייתי רוצה להאמין שזה בגלל שמשטרת ישראל עושה עבודה יסודית כל כך שלא מוגשים כתבי אישום שגויים. אבל אני מניח שהסיבה היא שופטים עצלנים. איך זה מרגיש להיות סניגור במדינה עם 99.8 אחוז הרשעות?

    תגובה של iod — 15/05/2007 @ 19:28 | להגיב

  7. איך עוזר למי שפרצו לו לבית שהפורץ ישב 4 שנים ולא שנה?
    הכל תמיד לטווח הארוך.
    לגבי אכיפה וענישה, יש מובהקות מחקרית שאכן ההרתעה מושפעת הרבה יותר מודאות האכיפה מאשר מאורך העונש. הבעיה היא שהמידע הזה לא ממש משפיע על מקבלי ההחלטות.

    יש מידע קונקרטי על עבירות ספציפיות, לעיתים בפסיקה מפורשת של העליון (למשל, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה זה 4 שנים), ולעיתים על ידי קריאה של מספר פסקי דין בעבירה, שנותנים אומדן לממוצע. למיטב ידיעתי אין ריכוז זמין של העונשים שלא על ידי קריאת פסיקה.

    לגבי הערעורים – בתיאוריה, נכון. הבעיה היא שהשופטים של ערכאת הערעור מתערבים בדר"כ במקרים נדירים ויוצאי דופן בעונש. לצערי, אני סקפטית לגבי כך שהם באמת יתקנו את המצב אם ביהמ"ש הדיוני פשוט לא התייחס לפקטור זה או אחר. אבל אולי כן, מי יודע?

    ולגבי שיעור ההרשעות – האמת היא שאני מייצגת בעיקר בערעורים, כך שאחוז ההרשעות פחות רלוונטי לי. אבל אם אני משווה את זה לאחוז ערעורי הנאשמים שמתקבלים בעליון – גם אחוזים בודדים – ולכך שברוב המקרים כשאני מגיעה לדיון אני יודעת שכל הסיכויים נגדי, לא משנה עד כמה אני צודקת, אז זה בעיקר מדכא מאוד וגורם לא פעם להרגיש שאתה עובד "פול גז בניוטרל". אבל האמת היא שהתחושה של צדקת הדרך ושל "הירואיות האנדר-דוג" מאוד עוזרת להתמודד עם הכשלונות הרבים בדרך.

    תגובה של איילת — 15/05/2007 @ 21:31 | להגיב

  8. הרתעה היא מיידית, לא לטווח ארוך. אם היום ברור למישהו שיש סיכוי טוב שיתפסו אותו ויכניסו אותו לכלא לתקופה ארוכה, יתכן שהוא יחליט שלא לפרוץ לבית.

    אני שמח לראות שהאינסטינקטים שלי מגובים מחקרית.

    תגובה של iod — 15/05/2007 @ 21:36 | להגיב

  9. :lol: :lol:
    אני לא מבינננה בדברררים האאאלללה !!!
    ותפסייייקוו לללדבר כלללכךך עעעל עניין הסמממיםם
    חחחסרררי – חחים [ :

    תגובה של משתמש אנונימי (לא מזוהה) — 15/06/2009 @ 21:56 | להגיב


RSS feed for comments on this post. TrackBack URI

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום.

%d בלוגרים אהבו את זה: