הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות / אופיר פינס-פז

הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות של אופיר פינס-פז (עבודה), שהולכת בעקבות מגוון הצעות קודמות שהוגשו על-ידי חברי כנסת מגוונים (מענת מאור דרך עמיר פרץ ועד צחי הנגבי) מאז הכנסת ה-14 (זו שנבחרה ב-1996!), מבקשת לעגן בחוק יסוד את מכלול הזכויות שאינן נכנסות להגדרה של "זכויות אזרחיות" או "מדיניות". זאת, באמצעות קביעת הזכות "לסיפוק צרכיו הבסיסיים [של כל תושב] לשם קיום בכבוד אנושי [כך במקור]", וזאת במסגרת נושאי תעסוקה, השכלה, בריאות, דיור ורווחה.

מבין כל הנושאים הללו, פינס בחר להדגיש שניים שזכו לסעיפים עצמאיים: הזכות להתאגדות מקצועית של עובדים ושל מעסיקים, והזכות לשביתה. לא ברור לי, גם מדברי ההסבר, מדוע דווקא שתי הזכויות הללו זכו להגנה ספציפית, במיוחד משום שהן כבר מוגנות על-ידי חוקי העבודה הרגילים.

חוקי יסוד אחת דינם להיות קצרים ופשוטים להבנה, ולכן ברורה הנטייה לקצר. עם זאת, חבל שפינס לא העדיף בכל זאת לפרט מה כוונתו בזכות ל"סיפוק צרכיו הבסיסיים לשם קיום בכבוד אנושי" של כל אדם. האם, למשל, כוללת הגדרה זו גם את תוכנו של חוק הזכות לעבודה בישיבה? האם לא היה ראוי לפרט מעט יותר איזה מין זכויות כלולות בחוק היסוד המוצע? או להבהיר מהו קיום אנושי בכבוד – משימה שבית המשפט העליון כבר הטיל לפתחה של הכנסת בעבר?

ראוי שבישראל תוגדרנה זכויות היסוד של האזרחים והתושבים במסגרת חוקי היסוד של המדינה, וראוי שזכויות אלו תכלולנה "זכויות חברתיות" — אך ראוי גם הזכויות הללו תפורטנה באופן כזה שיקשה על המדינה לעקוף אותן מבלי להתקל בחומה משפטית בצורה.

(דובי קננגיסר)

הצעת חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) (תיקון- שינוי שם החוק), התשס"ז-2007 / ליה שמטוב

הצעת חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) (תיקון- שינוי שם החוק), התשס"ז-2007 של ליה שמטוב (ישראל ביתנו) היא הצעת חוק דקלרטיבית, וככזו ראויה לדיון פילוסופי ולאו דווקא חקיקתי. ההצעה מבקשת לשנות את שמו של חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים) לחוק זכויות בעלי חיים (הגבלת ניסויים בבעלי חיים). לדבריה של ח"כ שמטוב, השינוי נועד להדגיש את "עיגונו [של ערך צער בעלי חיים] בשיח החוקי המודרני של ערכים וזכויות".

האם לבעלי חיים יכולות להיות זכויות? הזכות היא תוצר חברתי. חרף כל מה שינסו לספר לכם בקורסי מבוא למחשבה מדינית, זכויות אינן "טבעיות", אינן "בראשיתיות" ובניגוד למה שכתוב בחוקה האמריקאית, הן בהחלט אינן "מובנות מאליהן". ההוכחה לכך היא ההיסטוריה האנושית הארוכה ורצופת השיעבודים של בני אנוש. זכויות הן יצירה חברתית, הנובעת מהסכמה הדדית בין בני אנוש. ככאלו, אדם צריך לעמוד על זכויותיו, אך לא פחות מכך – יותר מכך, למעשה – החברה צריכה להעניק לאותו אדם את הזכות שהוא דורש. באין הסכמה חברתית על זכותו של אדם, אין לו הזכות הזו.

ומה על בעלי חיים? הם אינם יכולים לדרוש זכויות. הם אינם יכולים לתקשר עימנו כלל. פועל יוצא מכך: הם אינם יכולים להעניק לנו זכויות, ולפיכך הם אינם יכולים להפוך לחלק מהחברה שלנו. תתכן חברה של נמרים או חברה של זאבים, אבל לא חברה של נמרים או זאבים ובני אדם. במקרה הטוב תתקיים מערכת יחסים סימביוטית. אך בשום שלב לא יכולות להיות מעורבות במערכת הזו זכויות. הזאבים, הרי, אינם באמת מסוגלים להעניק זכויות לבני האדם, ובני האדם אינם מסוגלים להעניק זכויות לזאבים, שכן זכויות דורשות מידה של תקשורת: זכותו של האחד היא חובתו של האחר שלא לפגוע בזכות הזו, ובאין תקשורת, אין אפשרות להגיע להסכמה לגבי החובות הללו.

אנו כבני אדם יכולים, לפיכך, להגיע להסכמה בינינו שלא לפגוע בבעלי חיים בתנאים מסויימים. ההסכמה הזו, והסיבה המוסרית העומדת בבסיסה, מתוארת היטב במונח העברי "צער בעלי חיים". לשנות את שמו של החוק לשפה לגליסטית מודרנית לא רק יגרע מידה של יופי מספר החוקים הישראלי, אלא גם יכניס מונח בעייתי לתוך סוגיית היחס בין בני האדם לבין בעלי החיים האחרים שאנו באים במגע איתם – מונח שלא ישרת אותנו ולא ישרת אותם.

על כן, למרות (ואולי בגלל) שהצעת החוק הזו היא דקלרטיבית בלבד ואין לה שום משמעות מעשית ברורה לעין, אני מתנגד לו.

ובמאמר מוסגר אולי גם אוסיף שכחברה במפלגה שחקקה על דיגלה יחס שאינו בדיוק מהמיטיבים לקבוצות אוכלוסיה מסויימות בישראל ובשטחים המוחזקים בידיה, אולי מוטב שחברת הכנסת שמטוב תשים ליבה קודם כל לדאגה לזכויות האדם, ורק לאחר מכן תדאג להכנסת משפחת בעלי החיים אל תוך עולם הזכויות הזה.

(דובי)

הצעת חוק הקמת יישוב עירוני חדש, התשס"ז-2007/ חנא סוויד ונדיה חילו

הצעת חוק הקמת יישוב עירוני חדש, התשס"ז-2007, של חנא סוויד (חד"ש) ונדיה חילו (עבודה) היא מסוג הצעות החוק שמועלות מעת לעת, ולכאורה אין להן סיכוי לעבור. מדובר בבקשה די פשוטה, בסופו של דבר, אבל ההיסטוריה של ישראל מצביעה על שזה כנראה לא יקרה: הקמת ישוב עירוני חדש שמיועד בראש ובראשונה לאוכלוסיה הערבית. לא לגמרי ברור מהחוק איך הישוב ייועד לאוכלוסיה הערבית, משום שמצויין בו במפורש שכל אזרח יהיה רשאי להתגורר שם, אבל ניחא.

מה שמעניין בחוק הזה הוא שלשם שינוי, הוא לא הוגש רק על-ידי חברי כנסת מהמפלגות הערביות, אלא חתומה עליו גם ח"כ חילו מהעבודה, ותמכו בו, מעבר לחשודים המיידיים בנושאים ממין אלו, גם רשימה נאה של ח"כים ממפלגות "ציוניות": יוסי ביילין, רן כהן, זהבה גלאון, מיכאל מלכיאור, שלי יחימוביץ ודוד אזולאי, למשל. אבל יותר מעניינים מהם הם שני שמות שאולי זכורים לכם מארוע פוליטי שהתרחש לאחרונה: קולט אביטל וראובן ריבלין – שני המועמדים שהתחרו על משרת הנשיא. אחד מהם, להזכירכם, איש ליכוד. שניהם תמכו בהצעת החוק, אולי לקראת הבחירות לנשיאות.

אבל הכי הכי מעניין, מהבחינה הרכילותית/פוליטיקה-תוך-פרלמנטרית גרידא, זה שהמועמד השלישי, זה שנבחר, דווקא לא תמך. אני אשאיר לכם לשער איך זה קרה.

(דובי קננגיסר)

הצעת חוק רשות השידור (תיקון – פטור מתשלום אגרה עבור תקופת שהייה מחוץ לישראל), התשס"ז-2007/ יולי אדלשטיין

הצעת חוק רשות השידור (תיקון – פטור מתשלום אגרה עבור תקופת שהייה מחוץ לישראל), התשס"ז-2007, שהציע ח"כ יולי (יואל) אדלשטיין (ליכוד) היא כל כך פשוטה והגיונית שצריך לדפוק את הראש בקיר עשרים פעם לפני שמנסים להבין למה היא לא נחקקה כבר לפני שנים, וגם אז זה לא עוזר. פשוט וקל: מי שלא היה בארץ לתקופה ממושכת (מעל שלושה חודשים), מכל סיבה שהיא (טיול, לימודים וכו'), אין שום סיבה שידרש לשלם אגרת טלוויזיה, משום שמן הסתם הוא או היא לא היו יכולים להנות משרותי רשות השידור.

זהו. יאללה, להעביר.

(דובי קננגיסר)