ספיישל מצוקת ניצולי השואה

מרתק לראות את הדמוקרטיה הייצוגית פועלת את פעולתה: השנה, יותר מתמיד, לווה יום הזיכרון לשואה ולגבורה בביקורת ציבורית נוקבת על מצבם המשפיל והמזעזע של ניצולי השואה החיים ביננו. ראש ממשלתנו לא נשאר אדיש לזעם הציבורי והורה לשר הרווחה שלנו, יצחק הרצוג, "לטפל בנושא". עברו חודשיים והנושא ירד מעל הכותרות. השבוע הוגשו שתי הצעות חוק פרטיות שמנסות לטפל בנושא מצוקת הניצולים, ונראה שלמרבה הפלא, הוועדה שמינה הרצוג דווקא לא שקטה על השמרים.

למרות מה שהייתם חושבים, מסתבר שהמשרד דווקא ניסח המלצות, שהוגשו ממש השבוע, ואמורות להיכלל בתקציב 2007. עיקר ההמלצות הן "הוספת הסכום של 1,040 שקל לחודש לכל ניצול שזכאותו להשלמת הכנסה הוכרה ע"י המוסד ביטוח לאומי. ע"פ נתונים ראשונים שנמסרו לוועדה, מדובר בכ-55 אלף ניצולים והעלות השנתית היא 686 מיליון שקל. כמו כן, מוצע לתת מענק שנתי בסכום נמוך יותר של 5,000 עד 6,000 שקל, ללא מבחן הכנסות, לכל הניצולים אשר אינם זכאים לקבלת השלמת הכנסה, ואינם זוכים לרנטה מגרמניה או לקיצבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. מספרם של אלה עומד על כ-125 אלף ולכן העלות הכוללת של חלופה זו, על שני חלקיה, עומדת על 1.3-1.45 מיליארד שקל לשנה". מדהים, בתנאי שזה לא ייפול במסגרת הדיונים על התקציב.

במקביל, הונחו בשבוע האחרון על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק פרטיות העוסקות אף הן בניצולי השואה. הראשונה, שהגישה חברת הכנסת סופה לנדבר, שזכתה כבר לתמיכתם של 14 ח"כים, מכונה "הצעת חוק ניצולי שואה (הכרה ופיצוי כספי), התשס"ז–2007" (קובץ RTF). ההצעה מבקשת להגדיר באופן רחב מיהו ניצול שואה ולהעניק 500 שקלים נוספים בחודש, למי מהם שמתקיים מקצבת זיקנה בלבד. לא ברור לי כיצד הגיעו דווקא לסכום המדובר, שנראה לי מעט נמוך, אך לכל הפחות מדובר בניסיון לפתור את הבעיה.

ההצעה השניה, של חה"כ שלי יחימוביץ, מבקשת לתקן את העוול הנגרם לנכים שזכו להשתתף בלוחמה נגד הצורר הנאצי. לפי "הצעת חוק נכי המלחמה בנאצים (תיקון – כפל קצבה), התשס"ז-2007" (קובץ RTF), יבוטל הקיצוץ של קצבאות הזקנה מגמלאות הנכות, כפי שקורה כיום. אכן מדובר בתיקון של עוול גדול, אותו ביקשו לתקן ח"כים רבים עם הצעות דומות בעבר. אך ריבוי ההצעות הדומות לא מבשר טובות – אם ההצעה לבטל את הקיצוץ נדחתה שוב ושוב, מדוע שהפעם יהיה המצב שונה?

בכל מקרה, מדובר בקבוצה מכובדת של חוקים המבקשים לטפל באותה סוגיה, כשברור שההצעות של משרד הרווחה והצעתה של חה"כ לנדבר מתנגשות במידה מסוימת. יו"ר הכנסת כבר הודיעה כי היא תומכת במציאת פתרון למצוקת הניצולים, כך שניתן לקוות שאולי העוול המתמשך יתוקן סוף כל סוף. מצד שני, הניסיון ההיסטורי לא מבטיח טובות.

אני חושב שמרתק לראות כיצד נושא ציבורי חם מוצא את דרכו אל החקיקה, ממש כמו עמלות הבנקים. מחד, יש שיראו זאת כפופוליזם, ניסיון של נבחרי הציבור לגרוף הון פוליטי על גבי גל התקשורת. אני טוען שלהפך, זהו בדיוק מהלך הדברים – הציבור מוחה, ונבחריו רואים לאן נושבת הרוח ופועלים בהתאם. אם מה שרצינו נענה, מה לנו כי נלין? הבעיה נעוצה בשני מקרים: הראשון, הוא כשמדובר בלא יותר מרוח וצלצולים מפי הח"כים, וההצהרות היפות שלכם לא נושאות פרי, כמו במקרה חה"כ כחלון ועמלות הבנקים. המקרה השני היא כשציבור הנבחרים נזכר באיחור לטפל במשהו שמן הראוי היא לפתור אותו מלכתחילה, כמו במקרה ניצולי השואה. נותר רק לקוות שלאחר שהתעוררו באיחור, נבחרי הציבור שלנו יטרחו לפחות לתקן את המעוות.

* קטע זה פורסם לראשונה ב"ג'וקים" בשינויים קלים
(ליאור, ג'וקים)

הצעת חוק הפטנטים (תיקון – פרסום בקשות פטנט), התשס"ז- 2007 / רוברט אילטוב ויוסף שגל

הנה הצעת חוק חשובה מצד אחד, אף מאכזבת מצד שני. הצעת חוק הפטנטים (תיקון – פרסום בקשות פטנט), התשס"ז-2007, שהוגשה על ידי רוברט אילטוב ויוסף שגל (נכון שלא שמעתם על אף אחד מהם אף פעם? ישראל ביתנו[1]).

קרה המקרה ואני מתמצא בנושאי פטנטים מפאת מקור פרנסתי הנוכחי. המצב כיום בארץ הוא שלאחר שמוגשת בקשה לפטנט מתפרסם ביומן הפטנטים מידע מינימלי על עצם קיום הבקשה, בלי שום פרט שיאפשר לדעת מה עניינה. אחרי ההגשה מתחיל תהליך ארוך של בחינה – לא, זה לא מדויק. אחרי ההגשה עוברות כ-3 שנים(!) במהלכן התיק מתבשל לו במשרדי רשות הפטנטים, ורק בסופן מתחיל תהליך של בחינה שיכול להיות קצר כדי חודשים ספורים, אבל יכול להמשך שנים ארוכות (אני נתקלתי בבקשות שהוגשו בראשית שנות ה-90 ועדיין בבחינה. אם וכאשר הן תאושרנה (מה שמכונה "קיבול"), יוותרו רק שנתיים שלוש מ-20 שנות ההגנה שפטנט יכול לקבל).

רק בתום התהליך הזה, לאחר ה"קיבול", מתפרסם ביומן מידע מפורט קצת יותר על הבקשה (תקציר, פירוט של "דין הקדימה" של הפטנט ופרטים דומים), והציבור יכול לבקש ולקבל מרשות הפטנטים העתק של פירוט הפטנט המלא.

בגלל תקופת הבחינה הארוכה בישראל, נוצר מצב מגוחך שפירוט הבקשה נשמר בסוד כמוס בארץ, אבל הוא חשוף וגלוי לעיני כל דרך משרדי פטנטים אחרים בעולם, שם מתפרסם הפירוט המלא של הבקשה זמן קצר אחרי הגשתה (18 חודש מתאריך הקדימה – לא נכנס לפרטי עולם הפטנטים, זה לא באמת מעניין). הבעיה עם זה, מבחינת הממציאים, היא שכל עוד לא ידוע לציבור שהוגשה בקשת פטנט בישראל על האמצאה, אי אפשר לתבוע סעד כנגד מי שמפר אותו קודם לקבלת הפטנט. כלומר, מפרים פוטנציאליים יכולים למצוא את פירוט הבקשה דרך רשויות פטנטים בחו"ל ולהפר אותם בארץ, ולממציאים אין אפשרות להגן על עצמם.

הצעת החוק, לפיכך, מבקשת לפרסם את פרטי הבקשה המלאים כבר 18 חודש לאחר תאריך הקדימה, ולאפשר סעד רטרואקטיבי מתאריך הפרסום הזה לממציאים שהפטנט שלהם התקבל.

עד פה טוב ויפה. מה הבעיה עם ההצעה? שהיא לא הולכת מספיק רחוק. המצב בישראל מבחינת נגישות הפטנטים הוא מביך. גם משרד הפטנטים האמריקאי וגם משרד הפטנטים של האיחוד האירופי מציעים מנגנונים שמאפשרים לציבור לא רק להוריד עותק מלא של הבקשה בזמן שהיא עדיין נבחנת, אלא אפילו לקרוא את התכתובת שבין המשרד לבין הממציא או בא כוחו. בישראל אין אפילו אפשרות לגשת בצורה אלקטרונית לפירוט המלא של פטנטים שפורסמו, קל וחומר לבקשות שטרם הבשילו לכדי פטנט. הצעת החוק שהוגשה לכנסת לא מטפלת במכשול האדיר הזה לנגישות הציבור למאגרי המידע של רשם הפטנטים. מעט מאוד מידע זמין לציבור דרך הרשת, וגם הוא מוחבא בצורה שרק יודעי דבר יוכלו למצוא אותו. אמנם החל תהליך של דיגיטיזציה של מאגרי המידע והנגשתם לציבור, אבל לא ברור כרגע מתי המאגר יהפוך זמין לכלל הציבור. בינתיים נדרש מי מהציבור שרוצה לעיין בפירוט המלא של פטנט תקף או לעשות את דרכו למשרד הפטנטים בירושלים, או לשלם סכומי כסף לא מבוטלים עבור התענוג של קבלת העתק של הפטנט (2.70 ש"ח לעמוד אם יש לכם זמן, 27 ש"ח לעמוד עבור חמשת העמודים הראשונים ועוד 5.60 לכל עמוד נוסף, אם אתם במקרה צריכים את הפטנט תוך שבוע – וזה כאשר ישנם פטנטים באורך של מאות עמודים). להזכירכם – בארה"ב, באירופה, קנדה, אוסטרליה, יפן ומקומות רבים אחרים הכל זמין כקובץ PDF באופן מיידי, וחינם.

יתר על כן, הצעת החוק מציעה במפורש להשאיר את התכתובת בין הרשות לממציא חסויה עד לקיבול הפטנט. לא ברור למה דווקא ישראל צריכה להמשיך לתת חיסיון שכזה לממציאים כאשר המדינות החשובות ביותר בתחום הפטנטים העולמי מאפשרות גישה לכל דיכפין.

יוצא שכל מה שהצעת החוק מבקשת לעשות הוא לתת יותר הגנה לממציאים, מבלי לתת יותר כח גם לציבור בכללותו להגן על עצמו מפני פטנטים זדוניים (כמו "בקשות צוללת", שמוגשות לפני שהטכנולוגיה בשלה ומוצאות אל האור כאשר ממציא אחר מפתח את המוצר שנתבע בבקשה – ואז יכול מגיש הבקשה המקורית לתבוע ממנו תמלוגים עבור השימוש ב"המצאה" שלו. בקשות צוללת כאלו הן מה ששכנע לבסוף את משרד הפטנטים האמריקאי לאפשר פרסום של בקשות 18 חודש לאחר הגשתן גם אם טרם קובלו). זה חבל, משום שבעולם שלנו מערך הפטנטים נעשה יותר ויותר בעייתי, ובעוד שיש מקום לחזק את זכויותיהם של בעלי הזכויות בפטנט, צריך גם לפעול כדי להנגיש את המידע הרב שבידי רשות הפטנטים לכלל הציבור כך שיוכל להנות מהפירות של שיטת הפטנטים ולהגן על עצמו מפני פגיעותיה הרעות.

(דובי קננגיסר)
[1] זה לא נהוג בבלוג הזה, אבל הייתי חייב: שימו לב לתמונתו של ח"כ יוסף שגל. מה, לא משעשע?

הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – צמצום החסינות בפני חיפוש בשל חשד לעבירה נגד בטחון המדינה), התשס"ז-2007 / עתניאל שנלר

הנה קישור להצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – צמצום החסינות בפני חיפוש בשל חשד לעבירה נגד בטחון המדינה), התשס"ז-2007, אבל בואו נחסוך לכל קריאה מיותרת, ואצמצם לכם את הצעת החוק הדי קצרה הזו של עתניאל שנלר (קדימה) למשפט אחד קצר: לח"כים ערבים אין חסינות. לא צריך לפשפש יותר מדי בזכרון כדי לדעת מאיפה הגיעה ההצעה הזו: ח"כ עזמי בשארה מואשם בעבירות נגד בטחון המדינה וחסינותו מנעה חיפוש בחפציו עד שהודיע על התפטרותו.

הבעיה היא שעבירות נגד בטחון המדינה הן נדירות למדי, ואילו החסינות של חברי הכנסת פרושה על פני תחומים רחבים, שבהם נעברות עבירות תדיר. עבירות תנועה, למשל. למה לא לבטל את החסינות עליהן?

אבל לא, זאת לא הבעיה. אני אתקן: הבעיה האמיתית היא שתיקון כזה לחוק יעקר את החסינות מתוכנה. כל הרעיון של חסינות לחברי כנסת הוא למנוע מהשלטון לרדוף אחר נבחרי העם בתואנות שונות. הסרת חסינות במקרה של חשש ל"עבירות על בטחון המדינה", ומתן זכות לראש השב"כ דווקא לעתור לבית המשפט כדי שיסיר את חסינותו של ח"כ מסוים, נותנות כוח אדיר דווקא בידי הגורמים הבעיתיים מבחינה זו ברשות המבצעת לרדוף – כן, זו המילה הנכונה – את נבחרי העם שבאופוזיציה, ובעיקר את אלו שמשתייכים למיעוט המעצבן הזה, שמתעקש להיות בן ללאום אחר.

לבקש להסיר את החסינות על חשד לעבירות כאלו, משמעו להוציא את כל הפואנטה ממוסד החסינות, ולהשאירו כדבר אחר לגמרי: כלי שמאפשר לח"כים לבצע עבירות קטנות ולא להענש עליהן.

(דובי קננגיסר)

ספיישל מבקר המדינה

הקורא ליאור (ג'וקים) חוזר למשמר הכנסת עם רשומת אורח חדשה, ובכך מצטרף לשורות המשמר ככותב קבוע. הצטרפו גם אתם!

תגידו מה שתגידו על מבקר המדינה הנוכחי, מיכה לינדנשטראוס, מה שבטוח הוא שכבר שנים לא ישב במשרדו אדם שזכה לכל-כך הרבה התייחסות ציבורית. לא אחת כי אם שתי הצעות חוק לתיקון חוק מבקר המדינה הניחו השבוע חברי הכנסת שלנו על שולחן בית הנבחרים. האחת, הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – פתיחת חקירה פלילית והגשת כתב אישום), התשס"ז-2007, של ח"כ ניסן סלומינסקי (מפד"ל), מעוררת מעט תקווה. השניה, הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון – פרסום ממצאים חיוביים בדין וחשבון מבקר המדינה), התשס"ז-2007, של ח"כ איתן כבל (עבודה) קצת פחות.

נתחיל בחדשות הטובות. על רקע המתקפה החזיתית שפתח ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, על מוסד מבקר המדינה, מציע ח"כ סלומינסקי להגן על המקר באמצעות חסינות, ממש כמו הח"כים, השרים ושופטינו הנכבדים. הנימוקים שמעלה סלומינסקי ברורים: חשש שהנחקרים ינסו להטיל מורא על מבקר המדינה באמצעות נקיטת הליכי סרק פליליים נגדו. ההצעה באה להשוות את מעמדו המשפטי של המבקר, שגם כך הוא שופט לשעבר, לשופטים המכהנים. אמנם, היועמ"ש מזוז דחה גם כך את בקשתו של רה"מ לפתוח בחקירה נגד לינדנשטראוס, כך שייתכן ואין צורך לעגן את הדברים בחקיקה. אך בכל זאת היוזמה לבצר את מעמדו המשפטי של המבקר נראית לי מבורכת. מי יודע, אולי בעתיד גם יאפשרו לו לפתוח בהליכי כתב אישום בלי צורך לחזר על פתחה של משטרת ישראל.

ההצעה השניה, של ח"כ כבל, מעודדת מעט פחות. מזכ"ל מפלגת העבודה מבקש להורות למבקר לפרסם גם ממצאים חיוביים, כדי שהעובדים יזכו ל"אות הערכה וציון לשבח על פועלם". מה אומר… כבל, שזו הפעם השניה שהוא מציעה את הצעת החוק שלו, כנראה לא מבין שכשהמנגנון עובד כשורה לא מדובר בהישג. מערכת מתפקדת ובלתי מושחתת, מיסטר כבל, צריכה להיות דבר שבשגרה ולא משהו שיש להלל ולשבח אותו. כבל מציין שניתן לצפות כי חלקי הדו"ח החיוביים יעלו בהיקפם על הביקורת השלילית. על כך נאמר שני דברים: ראשית, אשרי המאמין; שנית, אם אכן כך הדבר, מדובר בלא פחות מבזבוז משווע של כספי ציבור וזמנו של המבקר. לא מפתיע כי הצעה כה מטופשת, הרואה בקלקול רוטינה ואילו במנגנון מתפקד ובלתי מושחת תופעה ייחודית, מגיעה משולחנו של מזכ"ל מפא"י ההיסטורית.

הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים, התשס"ז-2007 / קולט אביטל

כשקראתי אצל יונית בפעם הראשונה על הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים, התשס"ז-2007 המחפירה של חברת הכנסת קולט אביטל פטרתי אותה כתרגיל יחסי ציבור במרוץ המופרך שלה לנשיאות. אלא שאז נתפניתי לקרוא את ההצעה, והזעזעתי לגלות את חלק הארי של עמוד הפתיחה מאוכלס ברשימה של 21 חברי כנסת שהצטרפו אליה, לרבות דני יתום, שלי יחימוביץ' ואבשלום וילן, חבריה של אביטל למפלגות הציוניות-סוציאליסטיות.

האינסטינקט הראשוני, כמו במקרה הצעת החוק של אמנון כהן הוא להפליג עם החוק למחוזות האבסורד, והחוק מספק לא מעט הזדמנויות כאלה. כי אם החוק אוסר על שימוש בכינוי נאצי "לרבות כל כינוי שיש לו צליל דומה, או משמעות דומה ומשתמשים בו בגלל היותו דומה, בצליל או במשמעות, למלה נאציזם", אפשר לשאול אם הוא מוציא גם שימוש במילה פאשיזם אל מחוץ לחוק, ואולי הוא יאפשר לאנשי ימין להתקומם כאשר הם זוכים לכינוי "נציים". וכאשר החוק אוסר על שימוש בטלאי צהוב אפשר לטעון שהוא מוציא אל מחוץ לחוק את התלבושת של שחקני מכבי תל אביב. אפשר גם להתפלפל ולהזכיר שצלב הקרס הוא סמל הודי עתיק.

אבל זה אינסטינקט מוטעה, כי הוא בוחר להתמקד בטמבליזם הלא מבוטל של החוק במקום להוקיע את החוק בגלל היותו מחריד, אנטי דמוקרטי בעליל, ומסוכן. לא צריך לחשוב על החוק הזה כעל צעד ראשון במורד של מדרון חלקלק, כי החוק הזה הוא זינוק ישיר אל קרקעית המדרון. כשניצולי שואה לא מקבלים ממדינת ישראל את הכסף המגיע להם אין שום סיבה להימנע מהשוואות היסטוריות לא מחמיאות, אבל גם זו לא הנקודה. השואה נוכחת בציבוריות הישראלית, והיא חלק לגיטימי מהשיח הפוליטי. מותר להשוות את איראן לנאצים, מותר לדבר על גבולות אושוויץ, מותר לדבר על יודונאצים, מותר להשוות את פעילויות צה"ל לאלה של הגסטפו. אסור, ואי אפשר למנוע את ההשוואות האלה.

אפשר, אולי צריך, לדון בזילות השואה. החוק הזה הוא לא הדרך.

(שחר)

הצעת חוק-יסוד: בחירות מיוחדות לראשות הממשלה / ישראל כץ

כשח"כים חדשים מגיעים לכנסת בפעם הראשונה, עושים להם קורס אוריינטציה מזורז: ככה מפעילים את מערכת ההצבעה, שם חדרי הישיבות של הסיעות, פה מזמינים בורקס במזנון. לפעמים נדמה לי שצריך להוסיף לקורס הזה גם רענון על מושגים בסיסיים באזרחות. למשל, מה זה חוק יסוד. קחו למשל את הצעת חוק-יסוד: בחירות מיוחדות לראשות הממשלה של ח"כ ישראל כץ (ליכוד) – דווקא לא ח"כ צעיר במיוחד. מדובר פה ביציר חקיקתי מפעים במיוחד: חוק יסוד חד-פעמי. ח"כ כץ רוצה, שימו לב, לחוקק חוק יסוד במדינת ישראל, שקובע בחירות מיוחדת לראשות הממשלה תוך שישים יום. חוק יסוד – אותו חוק עליון שהוא כל-כך על-זמני שאפילו שנת חקיקתו אינה מוצמדת לשמו כנהוג לגבי חוקים אחרים.

כץ רוצה להחליף את אולמרט. אבל, הוא מסביר, "יש קושי להשיג בכנסת רוב לפיזור הכנסת והקדמת הבחירות". הח"כים שלנו לא רוצים לוותר על הבטחון של האחוריים שלהם? אין בעיה! נחוקק חוק יסוד חדש. למה חוק יסוד? כי ההצעה מנוגדת בתכלית לחוק יסוד: הכנסת הקיים, שביטל את הליך הבחירה הישירה לראשות הממשלה. רק חוק יסוד חדש יכול לפעול בניגוד לחוק היסוד הקיים, ומכיוון שתיקונים בחוק יסוד בישראל הם עניין של מה בכך בעיני נבחרינו, המגבלה הזו לא באמת מפריעה להם.

השאלה אינה האם החוק הזה יעבור או לא. עצם הצעתו היא שערורייתית, ומצדיקה, לטעמי, שלילה רטרואקטיבית של תעודת הבגרות של ח"כ כץ ומתן ציון נכשל באזרחות. חוקי יסוד נועדו לקבוע את יסודות השלטון במדינה. חוק יסוד שיפעל באופן חד-פעמי ומעוגן כל-כך בזמן עד שהוא קובע שמשהו יתרחש "תוך שישים יום" הוא בדיחה עגומה.

הצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – שלילת זכות לשכר ביום הבחירות ממי שאינו מצביע), התשס"ז-2007 / גדעון סער

לכבוד הוא למשמר הכנסת לארח את ליאור, מהבלוג ג'וקים, לרשומת אורח. גם אתם מוזמנים לכתוב למשמר!

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו על סדר היום הציבורי אחרי הבחירות האחרונות ב-2006 היתה אחוז ההצבעה הנמוך ביותר בתולדות הכנסת: 63.2% בלבד (לעומת כ-80 אחוז בבחירות הכלליות עד שנת 1999). בין שלל הכתבות והפרשנויות שניתחו את התופעה, נזרקו לחלל האוויר גם מגוון הצעות לדרך בה ניתן להעלות חזרה את אחוז ההצבעה המידרדר. אחת ההצעות הללו היתה להתנות את יום השבתון החל במועד הבחירות במילוי הזכות והחובה האזרחית להצביע.

ח"כ גדעון סער (ליכוד) החליט להרים את הכפפה, ובהצעת חוק הבחירות לכנסת (תיקון – שלילת זכות לשכר ביום הבחירות ממי שאינו מצביע), התשס"ז-2007 שהניח על שולחן הכנסת הוא מציע להתנות את מתן השכר באותו יום שבתון בהצבעה. זו, לדעת סער, הדרך הנכונה להלחם בחוסר הנכונות של הציבור לכתת רגליים אל הקלפי ולשלשל פתק לבן אל הקלפי. להגנתו נציין שהוא אינו הראשון לנסח הצעה הקוראת ל"שלילת זכות לשכר ביום הבחירות ממי שאינו מצביע". אבל זה לא הופך אותו לצודק יותר.

משעשע אותי לראות שחברי הכנסת שלנו באמת חושבים שלקנוס אותנו זה מה שיגרור אותנו אל הקלפי. הם לא רואים שום קשר בין אחוז ההצבעה המדלדל לאיבוד האמון שלנו בהם, למשל; או לחוסר ההערכה כלפי מוסד הכנסת ולבוז שחלק מאיתנו רוחשים אל חברי הכנסת עצמם. לא, הפתרון לדעתם אינו תיקון פנימי. אנחנו אלה שלא בסדר.

בלי קשר לסער, ערב כל מערכת בחירות עולים תמיד אותם קולות הבוכים על אובדן ימי העבודה ועל נזק של מילארדים למשק. אלה אותם אנשים שהיו מבטלים את ראש השנה ופסח בגלל שהם מאפשרים לפועלים ליטול כמה ימים של חופש מהמפעל. יישום הצעת החוק של חה"כ סער היא צעד אחד לקראת יישום החלום הרטוב של אנשים אלה. תנו להם אפשרות לבטל את יום השבתון והם כבר ימצאו את הדרך לעשות זאת: "מצטערים, אישורי ההצבעה לא הגיעו. כשיגיעו תקבל את הכסף".

אז סער ידידי, במקום להאשים אותנו באוזלת היד שלכם, פשוט תנו לנו סיבה טובה יותר ללכת לשלשל פתקים ביום הבחירות. אחת הדרכים לעשות זאת היא לא להציע הצעות חוק מקוממות ומיותרות כמו זו שלך.

עדכון: הצעת חוק דומה של ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) זכתה היום לתמיכת הממשלה, מה שמגדיל את הסיכוי שההצעה תעבור בהצבעה שניה ושלישית.

הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (קורס עזרה ראשונה לנהגים חדשים), התשס"ז-2007/לימור לבנת

פעם נוספת שחר אבן-דר מאנדל תורם מפרי עטו לביקורת החקיקה. לפיכך, שחר מצטרף באופן רשמי לשורות המשמר. את הרשומה הבאה שלו הוא כבר יפרסם תחת כינויו שלו, ולא ככותב אורח. כותבים נוספים מוזמנים להצטרף!

מותו של משה חי ישראלי גרם זעזוע עמוק ללא מעט ישראלים, הבלוגוספירה העברית מלאה בקינות על סופה של המדינה כפי שהכרנו אותה, תכניות רדיו העלו לשידור מאזינים שדרשו למצות את הדין עם כל נהג שעבר על פני הפצוע בלי לעצור, וכעת מסתבר שגם חברי הכנסת הזדעזעו. לימור לבנת מיהרה לנסח את הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (קורס עזרה ראשונה לנהגים חדשים), התשס"ז-2007, הדורשת התניית מתן רישיון נהיגה במעבר " קורס עזרה ראשונה שאושר בידי מנהל משרד הבריאות או מי מטעמו", וחברי כנסת מכל קצווי הקשת הפוליטית הזדרזו להצטרף אליה.

מדובר בהצעה שקשה למתוח עליה ביקורת, פקידי האוצר שיזדעקו מן הסתם כנגד העלויות הכרוכות בה יוצגו כטכנוקרטים ערלי לב וכשותפים בדיעבד להפקרתו של משה חי ישראלי, ואף על פי כן מדובר בהצעת חוק מיותרת שההגיון מאחוריה מופרך.

נדמה שהצעת החוק שוכחת מיהו קהל היעד שלה. בקריאה ראשונית דמיינתי את עצמי משלב קורס כזה בשעורי הנהיגה שלקחתי באחור משווע בגיל 32, מוקף בפרחי נהיגה אחרים, אלא שאז הכה בי הגיחוך. הבנתי ששותפיי המדומים לקורס יהיו מתבגרים ומתבגרות בני 16 או 17, שגולת הכותרת של הקורס תהיה גלי הצחקוקים ההורמונליים שיעברו בכתה בעת ההדגמה של הנשמה מפה לפה. נזכרתי גם בעובדה שרובם המכריע של אותם נהגים בפוטנציה יידרשו לקורס מזורז בעזרה ראשונה ולמבחן בסופו רק שנה או שנתיים מאוחר יותר במסגרת הטירונות שלהם, קורס שגם הנהגים שחלפו באדישות על פני משה חי ישראלי עברו אותו בהצלחה.

הבעיה שנחשפה עם מותו של משה חי ישראלי לא הייתה חוסר היכולת של נהגי ישראל להושיט עזרה לפצוע השרוע על הכביש, אלא חוסר הנכונות לנסות ולעשות זאת. אני משוכנע שבקרב הנהגים שעברו על פניו היו גם רופא או שניים. קשה להאמין שמישהו שקל לעצור והחליט להימנע בשל הערכה מפוכחת של כישוריו הדלים בהגשת עזרה ראשונה. קשה להאמין גם שנהג שאינו איש מקצוע ירהיב עוז לנסות ולטפל בפצוע על הכביש על סמך זכרונותיו העמומים מקורס עזרה ראשונה שהושת עליו כחלק מלימודי הנהיגה שלו, ממש כפי שאף אחד מאיתנו לא מנסה לתקן את מכוניתו חמוש בלימודי התאוריה שלו.

כן, מותו של משה חי ישראלי היה ארוע עצוב, אפילו טראומתי, אבל הצעת החוק הזו היא תגובה רגשית ומיותרת, על פי אותו הגיון נראה אחרי שריפה מחרידה הצעת חוק שתחייב כל נהג לעבור קורס כבאות מזורז, ואחרי שוד מזויין יתבקש כל נהג לשאת נשק או לעבור קורס הגנה עצמית.

מגן-דוד אדום, הגוף שסביר שיופקד על העברת הקורסים ויתוקצב בהתאם, אגב, תומך בהצעה.

הערת המערכת: אולי עדיף קודם שיעבירו חוק שאוסר על עיריות לתת קנסות למי שעוצר לסייע לפצוע בתאונה…

הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הצגת משך הזמן שנותר לאותות ברמזורים), התשס"ז-2007

אלוהים אדירים. הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הצגת משך הזמן שנותר לאותות ברמזורים), התשס"ז-2007, של יצחק זיו (גמלאים) וגלעד ארדן (ליכוד) היא אחת מאותן הצעות שכוונותיהן טובות, אבל נכנסות ישר לסל ה"טמבליזמים" שלי. מה בהצעה? סעיף אחד זעיר:

על גבי כל רמזור יותקן שעון זמן מואר, מסוג שקבע השר, אשר יציג את משך הזמן הנותר לכל אות הניתן על ידי הרמזור.

לפני שנדון בסיבות המהותיות, בואו נתעכב קצת על פסקה אחת מתוך דברי ההסבר:

בשנים האחרונות חל שינוי גדול חל בתחום התחבורה. המכוניות השתפרו מאוד מבחינה טכנולוגית והן מגיעות למהירויות גבוהות מאוד, האוטוסטראדות ארוכות, הכבישים הישנים הפכו לשדרות רב מסלוליות רחבות והצמתים המודרניים הינם צמתים רחבים המתוכננים לשאת תחבורה עצומה. לכך מצטרפים גם מסלולי הרכבות העירוניות הקלות והבינעירוניות. מאפיינים אלו גורמים לכך שפעמים רבות, נאלץ הנהג לקחת סיכון ואף הימור בכניסה לצומת שכן אינו יודע כמה זמן נותר לו עד שהתמרור יתחלף.

נכון שמרגישים שהטקסט נכתב על ידי מישהו ממפלגת הגמלאים? הפליאה אל מול פלאי הקידמה כמו "שדרות רב מסלוליות" וה"תחבורה העצומה" גורמת לי לחשוב שכשהכותב היה בגיל ההתבגרות, עדיין נעו בעיקר באמצעות עגלות עם סוס.

יש גם מקום לתהות על הקשר בין כל אלו לבין ההימור שהנהג נוטל כשהוא נכנס לצומת "שכן אינו יודע כמה זמן נותר לו עד שהתמרור יתחלף". ואם הכבישים היו צרים והמכוניות איטיות, לא הייתה בעיה דומה?

מוצע בזאת להתקין בכל הרמזורים המוצבים בצירי התנועה, בצמתים ובמעברי הרכבת סימנים חזותיים מוארים מוסכמים וברורים, אשר יציגו את מספר השניות שנותרו עד שהרמזור מתחלף, דבר שיאפשרו לסנכרן ולתזמן את כל המערכת, את צירי התנועה, את הנהגים ואת הולכי הרגל, כך שהנהיגה לא תכלול מרכיבים של הימור ונטילת סיכונים אלא שתעשה על בסיס של קבלת החלטות לוגית על פי נתונים מלאים שזורמים אל כל משתמש בציר התנועה, ובכך להקטין את מרכיב אי-הודאות.

לסנכרן את המערכת? מה? ואיזה החלטה לוגית אני צריך לקבל שמסתמכת על מספר השניות שנותרו לרמזור הירוק שלי, ולא מספיק לה המידע שניתן לי על-ידי הבהוב הרמזור?

ובמה בדיוק יעזור לנהג הישראלי לדעת כמה שניות נותרו לרמזור האדום, חוץ מזה שהעצבנים יותר בינינו ידעו להתחיל ללחוץ על הגז כמה 5-6 שניות לפני המעבר לאור צהוב?

לאור ההוצאה הניכרת שחוק כזה יגרור, קשה להאמין שהוא יעבור לאיפשהו, אבל לעזאזל – למה להציע חוק כל כך חסר שחר? חסרים נושאים טובים?

האמת שיש. הגיע הזמן שאני אכתוב גם על החוקים הטובים שמוצעים. בקרוב. מבטיח.

הצעת חוק חובת משא ומתן עם מדינות אויב, התשס"ז-2007/ נאדיה חילו ורן כהן

אני לא ממש יודע מה לעשות עם הצעת חוק חובת משא ומתן עם מדינות אויב, התשס"ז-2007 של נאדיה חילו ורן כהן (מרצ). מצד אחד, ברור לחלוטין שמדובר בהצעת חוק הצהרתית. מצד שני – בשביל זה להגיש הצעת חוק? זו הזנייה של המושג. בשביל זה יש הצעות לסדר היום, שאילתות ושאר כלים פרלמנטריים. אין כל כך צורך להסביר על מה מדברת הצעת החוק. הנה היא במלואה:

ממשלת ישראל תפתח במשא ומתן עם כל מדינת אויב שמודיעה על רצונה בכך.

יופי. מה המשמעות של חוק כזה? האם הוא בכלל חכם? האם ניתן לאכוף אותו? בשביל מה להציע דבר כזה, חוץ מאשר כדי לצעוק "היי, אסד רוצה לדבר איתנו! לכו לדבר איתו!"? כלומר, כן, זה יכול להיות רעיון מעניין לנסות לראות מה יש לו להציע, אבל בשביל זה הצעת חוק כל כך חסרת שחר?

---

והערה מנהלתית: הוספתי וויגד'ט לרסס של הצעות החוק הפרטיות החדשות. אם תבחנו אותו תגלו שכל מה שמופיע ברסס הוא מספר הצעת החוק, כשהקישור מוביל לקובץ RTF. מישהו יכול לדבר עם אנשי אתר הכנסת כדי להפוך את זה למשהו קצת יותר הגיוני? נגיד, לכלול את שם ההצעה ומציעיה בכותרת? אני לא בטוח שאני אשאיר את הווידג'ט הזה, הוא כל כך חסר פואנטה במצבו הנוכחי. מה אתם חושבים?
עדכון: ליאור נתן לי קישור לאתר מדהים שמייצר פידים לאתרים נטולי פיד. כן, אני אומר לכם – משהו משהו האינטרנט הזה. יום אחד עוד יצא מזה משהו. בכל מקרה, הווידג'ט עודכן ותוקן, ועכשיו אפשר גם לדעת על מה מקליקים לפני שפותחים את האופן-אופיס (טוב, בסדר, וורד). למעוניינים להרשם: תזן רסס של הצעות החוק הפרטיות החדשות.