לפני כחצי שנה נישאתי לאשתי בטקס נישואין יהודי רפורמי. חתמנו על כתובה שחברינו וחברותנו שימשו לה עדים, השיאה אותנו רבנית מוסמכת, נאמרו שבע הברכות, החלפנו טבעות ואפילו שברנו כוס. נכון, ידענו שרשויות המדינה לא יכירו בנישואינו כחוק, אבל היה חשוב לנו ולמשפחתנו לעשות טקס נישואין יהודי ואלטרנטיבי, שייצר אמירה. הטקס היה מכובד, יפה ושיוויוני וזכינו לתגובות חמות מכל עבר. עכשיו אני מגלה שחה"כ זבולון אורלב רוצה לזרוק אותנו לכלא בגללו.
לא מספיק שהמדינה הזו מכריחה אותנו לעבור דרך מוסד פרימיטיבי, חטטן ומושחת כדי להינשא כחוק, גם כשאתה עורך טקס פרטי היא מנסה להתערב בחייך באופן כל-כך חמור עד כדי הכרזה על מעשייך כעבירה פלילית שדינה מאסר. בהצעת החוק של אורלב מופיע הנימוק "תקנת הציבור" לדרישה לשלוח את החוטאים למאסר. יסלח לי חה"כ אורלב, שהתחנך על ברכי התורה ופחות על ברכי הליברליזם והדמוקרטיה, אבל לפחות על-פי אמונתי חירותו של הפרט מסתיימת רק כאשר היא פוגעת בחירותם של אחרים פגיעה מהותית. ניתן כמובן לדון מהי פגיעה מהותית זו, אבל העובדה שהוא ושכמותו לא מוכנים שאני ושכמותי נינשא על-פי חוקיו היא לא פגיעה מהותית בו וברגשותיו – אלא פגיעה מהותית בי וברגשותיי ושל אלה שמחזיקים בדעתי.
קראתי מספר פעמים את הצעת החוק של אורלב, ואין שום נימוק רציני לשאיפתו לזרוק לכלא את מי שנישאו אזרחית למעט השאיפה לעצור את הכרסום המתגבר במעמדה של הרבנות הראשית בישראל. אין לי נתונים סטטיסטיים אבל אני מכיר יותר ויותר חילונים שמעדיפים לוותר על שירותי הרבנות ולהינשא בצורה אלטרנטיבית – אם באמצעות חתונה בחו"ל שמוכרת על-ידי רשויות המדינה ואם באמצאות טקסים אלטרנטיבים שאינם מוכרים. אם אורלב אכן חושש מהפגיעה בתקנת הציבור או מהבלגן המשפטי כפי שעורכת הדין הבגלובס טוענת, הפתרון הוא פשוט ומוכר: מערכת נישואין מוסמכת מטעם המדינה שאינה מבקשת מהפונים אליה להמציא הוכחות שונות ומשונות ליהדותם. בדיוק כמו במדינות מתוקנות, המדינה תסמיך את מי שתמצא לנכון להשיא בני זוג, ואלה יוכלו להיות רבנים, מולות, כמרים, עורכי דין או אנשים שיענו על קריטריונים מוגדרים מראש.
אבל למה להיתמם, הרי ברור שאורלב לא מעוניין ביצירת פתרונות ריאליים, אלא רק בהידוק חבל הכפייה הדתית סביב צווארנו החילוני. וזה מפתיע אותי, כי דווקא תפסתי אותו כמי שנחשב לבין השפויים במחנה ומעוניין בדו קיום. יכול להיות שאני תמים, יכול להיות שטעיתי, אבל ההצעה הזו, שכפי שאני רואה אינה חדשה, מראה על מה שנתפס בעיני כמגמה – הסובלנות בישראל נעלמת, נכחדת. ה"חיה ותן לחיות" שגם כך לא היה נפוץ מדי בישראל הפך נדיר עוד יותר. הציבור הדתי-לאומי בישראל, שבשנים האחרונות הקצין יותר ויותר ולא רק לכיוון חוסר הנכונות להתפשרות על שטחי יהודה ושומרון וקדושת השבת, רוצה להצטרף לציבור החרדי בנסיונות המישטור של חיינו. כשהמפד"ל הפכה ל"בית היהודי" ואמרה כי היא תישא את דגל החינוך לא חשבתי שהיא מתכוונת לחנך אותי מחדש. לאן הולכים מכאן? לא ברור.
(ליאור)
שלטון החוק - ביקורת חקיקה 